הקינה על מות רעי נוסח מתוקן
קינה על מות רעי (נוסח מתוקן)
חופים הם לפעמים געגועים לנחל.
ראיתי פעם חוף שנחל עזבו
עם לב שבור של חול ואבן.
והאדם, והאדם
הוא לפעמים גם כן יכול להישאר
נטוש ובלי כוחות
ממש כמו חוף.
השיר שהתנגן ברדיו טרנזיסטור שלצידי גרם לי להתרגשות רבה. היה זה כשבוע לאחר שנודע לי על מות ידידי, יוני. מאז נעורי לא היה לי חבר אמיתי, ויוני ואני מצאנו שפה משותפת, כזו שלא תהיה לי לעולם. עתה ישבתי ליד נחל אליו הלכתי עם בני בן ה-10 לדוג דגים, והרדיו ניגן את השיר הזה, והמילים "והאדם הוא לפעמים גם כן יכול להישאר נטוש ובלי כוחות", נכנסו לליבי. הרגשתי שהשיר ממש מדבר עלי, ממש מבטא את הרגשתי. לפתע הרגשתי שהדמעות ניגרות על לחיי. לא זכרתי מתי לאחרונה בכיתי. כעסתי על אלוהים שלקח ממני את ידידי היחיד.
את יוני פגשתי פעם ראשונה במילואים בשב"כ של ירושלים. בפעם הזו הוא כלל לא מצא חן בעיני. הוא היה בעיני יפיוף, שחצן, גידל שערות ארוכות, וחיזר אחרי כל הבנות ששירתו שם.
בפעם השנייה שנפגשנו, שנינו כבר היינו נשואים. הוצבנו לשמור על התנחלות כלשהי בשטחים. שנינו חלקנו את אותו חדר במשך חודש ימים וכך זכיתי להכיר אותו היכרות עמוקה. הוא צחק עלי כקיבוצניק שלא יודע אפילו לחתום על צ'ק, שלא יודע לבשל תפו"א, אבל הכל היה ברוח טובה.
פגשתי אדם חם, כלל לא מתנשא. נראה לי כי יוני, בגיל 35 לא החשיב את עצמו כ"הצלחה גדולה". אבל אני אהבתי אותו. הוא סיפר לי כיצד הכיר את אשתו ואני סיפרתי לו כיצד הכרתי את אשתי. הוא סיפר הרבה על ילדותו, כילד חוץ בקיבוץ גדול ליד חדרה. יוני גדל כילד חוץ בקיבוץ של השומר הצעיר, ולמעשה היה די אאוט-סיידר שם. לאחר השחרור מהצבא, הוא עזב את הקיבוץ, אבל שמר על רגש חם כלפי קיבוצו לשעבר, וכלפי התנועה הקיבוצית. תמיד הגן על הקיבוץ בויכוחים שנערכו ביחידתנו בין החיילים על חיי הקיבוץ לעומת חיי העיר. הוא אפילו הגן על אודי אדיב המרגל בן קיבוצו.
יוני חי בדירה שכורה במושב קרוב לקיבוצי, ליד רפת מלאת זבובים, כשמסביבו מושבניקים עשירים אך הוא לא נתן לעובדה זו להשפיע על דימויו העצמי. למחייתו הוא עבד כמדריך תיירים גרמניים (הוא שלט בגרמנית) ולא הביא הביתה משכורת שמנה. אשתו שהייתה במאית תיאטרון, בעיקר בבתי הספר בסביבה לא פירגנה לו, ולמעשה די זילזלה בו.
יוני ידע לספר סיפורים. סיפר לי בכנות לא רגילה על חייו. על אביו שטיפל בו בבית- החולים לאחר תאונה קשה בצבא הסדיר, ולולא טיפולו המסור הוא היה כבר מת. הוא תיאר לי כיצד אביו האכיל אותו במשך חודשים, כיצד הוא היה רוחץ אותו, זה היה כל כך מרגש שהדמעות היו נוזלות על לחיי. הוא סיפר לי על הסיבה שעזב את הקיבוץ, כאשר חזר מהצבא והרגיש שהוא בעצם לא שייך. סיפר על הבעיות עם אשתו, על עבודתו כמדריך תיירים – ותמיד תיבל את סיפוריו בהומור חם, באופטימיות ובאהבת החיים. כמובן שגם אני סיפרתי לו בגילוי לב על חיי, על התלבטויותי כמורה והוא ידע להקשיב ולפרגן. באותה שנה הייתי צריך לקבל החלטה האם אני חוזר להוראה או ממשיך לעבוד בספריית בית הספר. זאת הייתה החלטה לא קלה, כי שנתיים לפני כן פרשתי מההוראה בגלל מה שנראה לי ככשלון מקצועי. יוני עודד אותי לא להרתע מהתמודדות מחודשת עם האתגר.
יצא לנו לשרת כמה פעמים ביחד במילואים, כל פעם בהתנחלות אחרת בשטחים. מאחר ושנינו היינו שמאלנים היו לנו הרבה ויכוחים משותפים עם המתנחלים.
הידידות בינינו הלכה והתחזקה. אני ביקרתי בביתו והוא ביקר בביתי ושיחק עם ילדי. הוא ידע לרכוש את אהבת ילדי וגם של אשתי.
יום אחד הגיעה אלי הידיעה כי יוני נהרג בתאונת דרכים. גלגל גדול של משאית, ניתק, התגלגל, ומחץ את מכוניתו של יוני. היה לי עצוב, ונסעתי לנחם את האלמנה בשבעה. הסתבר לי פתאום שיש ליוני עוד חבר מקיבוצי, וגם הוא הכיר אותו מהשרות המילואים. נסענו שנינו למושב של יוני.
יחסה של אלמנתו אל זכרו של יוני הביך אותנו. חיכינו שהיא תבכה, שתגיד כמה קשה לה. אבל די מהר הבנו שהיא לא ממש מתאבלת עליו. היא אמרה לנו בתגובה לשאלה שלא נשאלה (האם אהבת אותו?): "כן, זה עצוב, כי הוא באמת אהב אותי".
יצאנו מהדירה אבלים יותר מאשר היינו כאשר נכנסנו לשם. האלמנה התחתנה כעבור חצי שנה עם אחד מעשירי הכפר.
קינה על מותו של רע. איתן. נקודה מעניינת היכולה ללמד דבר או שניים, בעובדה שקל לטעות בפגישה חת פעמית, אפילו יותר, לגבי אופיו ואישיותו של אדם אותו אנו פוגשים פעם ראשונה, כמו שמובא בסיפור: ...
קינה על מותו של רע. איתן. נקודה מעניינת היכולה ללמד דבר או שניים, בעובדה שקל לטעות בפגישה חת פעמית, אפילו יותר, לגבי אופיו ואישיותו של אדם אותו אנו פוגשים פעם ראשונה, כמו שמובא בסיפור: //בפעם הראשונה הוא כלל לא מצא חן בעיני. הוא היה בעיני יפיוף, שחצן, גידל שערות ארוכות, וחיזר אחרי כל הבנות ששירתו שם//.
רושם ראשוני אשר בכוחו לקבוע גורלו של אדם, לשבט או לחסד? במקרה של יוני התמזל מזלו שהדובר, שחברו לחיל, הכיר בטעותו, שדימה לראות ביוני, בחור שחצן ומתנשא, וכאן התחזק הקשר על בסיס של כנות שהכילה וידויים אישיים על חייהם שסיפרו האחד לשני. מה שמביא את הקורא להתעניין בילדותו של יוני, בתור "ילד חוץ", בקיבוץ. הכותב לא מספר על היחס של בני הקיבוץ ליוני, והאם בשיחות האינטמיות, בעת שרות המילואים המשותפים, אם יוני סיפר לחברו, על משברים, אם היו, שהוא חווה בחייו? ואשר השפיעו על אישיותו? המספר לא מכליל בסיפורו, פרטים מיוחדים היכולים להצדיק לקרוא לחבר רֶעָ, שפרושו, יותר מחבר, אולי לאח, או רעייה...