איזהו גיבור?

"איזהו גיבור הכובש את יצרו"

צורי גלעד, מורה מזדקן, למחשבת ישראל ישב בערב להכין את השיעור לתלמידיו מכיתה ט', כשעל שולחנו  מונחות כמה אימרות חז"ל, אותן היה אמור לעבד לשיעור ועיניו התעכבו על המימרה: 

"איזהו גבור הכובש את יצרו שנאמר (משלי טו /טז/) טוב ארך אפים מגבור ומושל ברוחו מלוכד עיר".

הוא לא כל-כך ידע כיצד לפרש את המימרה הזו.

הוא החליט לעזוב לעת עתה את המימרה הזו, והחל לעבור על הדואר האלקטרוני שלו. לפתע הוא הבחין כי יש לו הודעה שהועברה אליו דרך האתר של הקיבוץ: "מריה רוצה ליצור קשר עם צורי". בד"כ כלל מיילים כאלו הוא מעיף מיד ל"פח הזבל", אבל הפעם צורף גם מספר טלפון. הוא התחיל להעלות מנבכי זכרונו, את השם מריה. לפתע נצנץ בזכרונו  שמה.  השם מריה התקשר אצלו עם חברת הנוער הרומני של 1959 ששהו בקיבוצו, כשנתיים ימים. הם היו בגיל מקביל לכיתתו ולכן שולבו כעבור שנה בכיתתו ובכיתה שמתחתיו. רובם עזבו תוך שנה או שנתיים, ולא השאירו כמעט רושם עליו ועל בני כיתתו.

מריה זו הייתה נערה יפה, בת 15 מחברת הנוער הרומני. מריה התאהבה בו, ואף הצהירה באוזני כל על אהבתה אליו, כשהסיבה העיקרית הייתה מראהו החיצוני היפה. הוא היה נער בתולי וביישן שלא העז לעשות כל צעד בכיוון של קשר עם אף בת. לא נוצר קשר ביניהם, במשך השנתיים ששהתה בקיבוצו. הם לא שוחחו אפילו פעם אחת. בסוף כיתה י' שלה וי"א שלו, חברת הנוער הרומנית התפרקה ועזבה. 50 שנה הם לא ראו ולא שמעו זה מזה, ובכל זאת צורי הרגיש מסוקרן. בשנים האחרונות צורי החל, לעסוק בעברו, בעברם של הוריו, ולכן החליט להתקשר אליה.

צורי טלפן אליה. שאל שאלה או שתיים כדי לוודא שאכן זוהי אותה מריה השמורה בזכרונו. מהצד השני נשמעו תרועות של התלהבות. מריה ממש חגגה את מציאת "הבן האובד". היא סיפרה לו שלפני שנה ביקרה בקיבוצו לשעבר,ודיברה עם המטפלת של חברת הנוער, ואז נודע לה איפה הוא חי. היא שאבה אינפורמציה נוספת מהמטפלת, למשל שהוא נשוי פעם שנייה, ויש לו שלושה ילדים. אחרי הביקור אצל המטפלת הזקנה, היא הלכה לבקר את אחותו של צורי, מתוך רצון לשאוב עליו עוד אינפורמציה. בסוף היא התביישה לשאול עליו, וגם אחותו של צורי לא ממש הכירה אותה, ולכן לא ניחשה את מבוקשה.

היא הודתה שדמותו וזכרונו היו מין אובססיה אצלה. היא כמעט שקראה לבנה בשם "צורי". היא התרפקה על הזכרון של מראהו, שוב ושוב: "כמה יפה היית. כמה שחורות וגדולות היו עיניך, כמה יפה הייתה בלוריתך, וכו' וכו'". המחמאות זרמו כנהר שוצף מפיה. הוא קצת נבוך, ואמר לה שהיום הוא בכלל לא מחשיב יופי חיצוני, וודאי שהוא השתנה מאד מאז אותם ימים, לפחות בנוגע לבלורית.

הם התחילו להיזכר בחבריהם משנות ביה"ס והאווירה ביניהם התחילה להתחמם. הוא סיפר לה על חייהם של חברים רבים אחרי גמר ביה"ס, והיא גם סיפרה לו על חברים מהקבוצה שלה איתם היא נשארה בקשר. משום מה השיחה התעכבה במיוחד על דמותו של בן קיבוץ אחד, למעשה בן-דודו, יוסי, המבוגר ממנו בשנה אחת, שכבר באותם ימים נודע כדון-ז'ואן ובעל ניסיון, מאז אותו יוסי הספיק כבר להתחתן ולהתגרש שלוש פעמים. לדעתה הייתי צריך לקחת דוגמה ממנו ולא להיות "תמים" כל כך.

מריה החלה "להציק" לצורי: "למה היית חמור כזה? לא הרגשת כמה אני "מתה עליך?" צורי קצת נבוך, וניסה להסביר לה שהוא בכלל לא הסתכל על בנות בתקופה ההיא. הוא הוסיף כשהוא מסמיק כולו, על הדשא בחשכת הערב כי על יחסי מין הוא בני כיתתו שמעו או קראו בספר שנפל לידיהם רק בגיל  13. מריה המשיכה לקונן על העבר המוחמץ: "אבל איך זה שיוסי לא פחד מזה? אם אני משווה אתכם לבנים מהקבוצה שלנו הייתם כולכם חמורים". צורי צחק. שיחות כאלו הוא אף פעם לא ניהל עם אישה. קלות הדעת שבשיחה, האירוטיות שבה קסמה לו.

צורי הציע שהם יהיו בקשר של מיילים. הוא לא רצה שהקשר יתהדק יותר מדי. אך מריה עמדה על-כך שהם ידברו בסקייפ, וכך הקשר יהיה פנים אל פנים. צורי, שהיה בחור טוב, הסכים, אף שלא אהב את צורת הקשר הזה.

כשנכנס הבייתה, אשתו, צרויה, שאלה אותו: "נו, היא רוצה לגנוב אותך?" (רמז לרומניות של מריה). צורי צחק ואמר: "מה פתאום, זאת סתם נוסטלגיה, אני בטוח בכוונותיה הטהורות". אשתו אמרה לו "אל תהייה כל-כך בטוח".

צורי ומריה החלו לשוחח יום יום בסקייפ. התחילו להחליף אי-מיילים. סיפרו אחד לשני על חייהם, והקשר הלך והתהדק.

מריה הזמינה את צורי ואשתו, לבית שלה ושם הם פגשו את בעלה שהיה חולה במחלת הדכאון כבר שנים לא מעטות. הביקור מאד הצליח. צורי גילה כי מריה עדיין אשה יפה. מריה מצאה חן גם בעיני אשתו של צורי, וגם צרויה מאד מצאה חן בעיני מריה.

תוך כדי הביקור עלה נושא שהפך מאוחר יותר לסלע מחלוקת בין מריה לצורי. התברר כי למריה טענות קשות כנגד קיבוצו לשעבר של צורי. היא טענה כי צורי ובני דורו, בני המשק התייחסו בהתנשאות אל בני חברת הנוער הרומנית. "אתם לא ספרתם אותנו, והתרחקתם מאתנו". בנוסף היא טענה כי היא ואחותה רצו להישאר בקיבוץ, בסוף כיתה י', והקיבוץ ממש זרק אותם בלי להסביר להן למה (הסיבה הייתה שהן נותרו יחידות מחברת הנוער שהתפרקה).

הנושא הזה הפך להיות לנושא קבוע בשיחותיהם. צורי שהיה בן קיבוץ נאמן לא יכול היה להסכים להכללותיה של מריה, במיוחד לא לקביעה כי יחסם של בני הקיבוץ היה יחס מתנשא. מריה הייתה חוזרת ואומרת – מישהו צריך לעשות על זה מחקר. יום אחד, צורי שהיה איש אקדמיה, הציע למריה שהם יעשו ביחד מחקר על השאלה הזו, כלומר, על קליטתם של קבוצת הרומנים בקיבוץ. לצורי היה הרבה ניסיון במחקרים בתחומים שונים וגם בתחומים חברתיים. מריה סיפרה לו שעבדה במחקרים עם כימאים ונראתה לו מתאימה לפרוייקט הזה. מריה הסכימה להצעה הזו.

אבל במקביל צורי נכנס לשלב השני של "הרומן" שלו עם מריה. נקרא לו "שלב ההתאהבות". הוא התחיל להימשך אל מריה יותר ויותר; הוא התחיל לשוחח איתה שלוש פעמים ביום, והתחיל לייחס לה מידות תרומיות. לאט לאט היא החלה לתפוס אצלו מקום ראשון, וצרויה ירדה למקום השני.

יש לציין שמריה הדפה את "מתקפתו" של צורי וכתבה לו שיש לו אשה נהדרת ושלא יעשה שום דבר שיביא לפירוד בינו לבין צרויה. אבל  כמו שאומרים: "הטון יותר חשוב לפעמים מהמילים". והטון של השיחות והמכתבים בין צורי למריה המשיך להיות טון של נאהבים.

מכיוון שצורי היה אדם גלוי, הוא שיתף את צרויה במה שהוא עובר, והיא שהייתה אשה טובה מאד חיכתה בסבלנות שיתפכח. היא ידעה שהוא אוהב לקשור לדמויות נערצות כתרים שונים, אבל מתאכזב מהר מאד.

העבודה המשותפת על "המחקר" גרמה לצורי שיתפכח די מהר, בעיקר לגבי "המידות התרומיות, של מריה. צורי ניגש למחקר ברצינות. חיבר שאלון ורצה לשלוח אותו לבני הקבוצה הרומנית. כאן הוא נתקל בתופעה משונה, מריה החליטה שהוא יתקשר לבני הקבוצה שלה. זה היה מוזר, כי הוא לא הכיר אותם. הסתבר לו שהיא מסוכסכת עם רובם. היא הבטיחה ללכת לארכיון התנועה הקיבוצית, אך לא עשתה זאת. צורי לא הבין את התנהגותה. מצד שני צורי עבד במלוא הקיטור. כעבור חודש הייתה בידו טיוטה ראשונית של המחקר, שהתבססה על העדויות שניתנו בתשובה לשאלונים, מהקבוצה של מריה ומבני כיתתו, מאמרים, וספרים בנושא.

המסקנה העיקרית במחקר הייתה כי לא הייתה התנשאות מצד בני הקיבוץ על הרומנים, וגם לא על בני גלויות אחרות ששהו בקיבוצים. להיפך הקיבוצים נשאו בעול קליטת בני העולים, ו"עליית הנוער" הפנתה אליהם כמעט את כל החניכים שלה.

לגבי בני העליה הרומנית של תחילת שנות השישים, הקביעה החד-משמעית לגבי סיבת עזיבתם את הקיבוץ,של מנכ"ל "עליית הנוער", וגם של בני הקבוצה הייתה שההורים עשו הכל כדי לחלץ את בניהם מהקיבוצים כאשר הסתבר להם שבניהם לא יעשו תעודת בגרות בקיבוץ. בנוסף לזה הם באו ממדינות קומוניסטיות, ולכן לא אהדו את הקומוניזם הקיבוצי (לפחות נכון הדבר לגבי ההורים).

כשמריה ראתה את הטיוטה ואת המסקנות שאליהן הגיע צורי היא מאד כעסה. הוא דרשה להוציא את כל קטעי העדות שלה מהעבודה. היא כינתה את המחקר: "עבודה לא לעניין". צורי נפגע קשה. כל זה והעובדה שלא עשתה כלום למען העבודה, פקחו את עיניו, שמריה אינה אותה אדם איכותי שהוא חשב.

צורי הבין עתה, שמה שנשאר מתחושותיו לגבי מריה היא משיכה מינית בלבד, וכל ההערכה כלפיה כבר התפוגגה. הוא החליט שבעצם זה מצב משפיל ולא הוגן כלפי צרויה. באותו ערב הוא ישב וכתב למריה מכתב פרידה . הוא הסביר לה שכגבר נשוי הוא לא יכול להיות איתה בקשר בגלל שהוא חש משיכה מינית כלפיה.

מריה נעלבה, וכתבה לו שהוא איש של קצוות, הזורע הרס על סביבותיו.

צורי חזר לעבוד על המימרה של חז"ל כעבור חצי שנה ועתה הוא הרגיש כי הוא מבין לעומקה את המימרה: "איזהו גבור הכובש את יצרו".