מידת הרחמים

מידת הרחמים

מדי שבוע היינו מוצאים בקיבוצנו, בתא של הנהלת חשבונות בחדר האוכל, מעטפה ובה 1000 ש"ח במזומן. על המעטפה היה כתוב "כפרת עוון". המצלמות שהוצבו מול תאי הדואר לא הצליחו ללכוד את "החבר הנדיב". בחצר פרחו ניחושים שונים מיהו החבר שנוהג כך, מה הם מניעיו וכו'. כך נמשכו הדברים במשך שנתיים שלמות.

בתחילה, פרחו שמועות כי זהו אחד החברים משכבת הוותיקים שקיבל ירושה רצינית, דבר שהיה מנוגד לנורמות של הקיבוץ, וכך הוא מנסה להקל על מצפונו. אבל המילים "כפרת עוון" רמזו לכך כי זהו חבר שמצפונו אינו נקי, שעשה כביכול איזה "פשע" כנגד הקיבוץ. התחילנו לסמן את כל החברים והחברות שעליהם היו רינונים שהם ביצעו גנבות קטנות בשנים האחרונות. בשלב זה החליטה המזכירות כי צריך להזמין בלש, כי המתח וחרושת השמועות פוגעים במרקם החברתי. המהלך היה גלוי ונעשה על דעת שיחת הקיבוץ.

הבלש אוחיון התיישב בכיסא המסתובב בחדרון הקטן שקיבל. הוא הסתכל על רשימת החשודים שנתנה לו מזכירת הקיבוץ. הרשימה כללה את רשימת החברים שנחשדו בגנבות, בשנים האחרונות, שחלקם הודו בכך וחלקם לא הודו בכך. לצידם היו שמותיהם של חברים שהרחיבו את דירתם לשתי קומות, והרבו לנסוע לחו"ל.

הבלש אוחיון לא התרשם מהרשימה הזו. היה ברור לו שהחברים הגנבים הקטנים לא קורצו מהסוג שמצפונו מציק לו ויחזירו את אשר לקחו. החברים שהרחיבו את דירתם או נסעו לחו"ל, לא הצניעו את רכושם, שמן הסתם קיבלוהו בירושה. אוחיון שם לב כי המילים "כפרת עוון" הן ביטוי דתי שקיבוצניק מהשורה לא ישתמש בהן. הוא הבין כי זהו הכיוון שבו עליו לחפש, והחל לחקור את המזכירה האם יש בקיבוץ חוזרים בתשובה, או סתם "מתחזקים".

המזכירה הבטיחה לברר זאת. למחרת היא באה מאוכזבת והודתה כי היא לא מצאה אף מתחזק אחד. אבל לאחר דקה של מחשבה היא אמרה לאוחיון שיש בקיבוץ חברים הלומדים "קבלה". לאחר בירור קצר המזכירה הביאה שני שמות של חברים הלומדים קבלה. אוחיון הזמין למחרת אחד מהם. הבחור היה יליד ארגנטינה, כבן חמישים ונודע כחבר קל דעת שהעברית שלו דלה מאד, הוא עבד בענפים רבים ולאחרונה היה בעבודת חוץ באפריקה כשלוש שנים.

אוחיון שאל אותו מה פירוש הביטוי "תרנגול של כפרות", ואילו מילים נרדפות יש בעברית למילה "פשע". לבחור לא היה מושג ממשי על אותם ביטויים, ואוחיון הגיע למסקנה שהוא לא היה יכול לכתוב את הביטוי "כפרת עוון" על כל המעטפות.

אוחיון הציב בחדרו פוליגרף, והזמין את החבר השני. גם הוא כבן חמישים, יליד רוסיה. החבר הזה היה מאד משכיל, ריכז את ענף הבניין שנים רבות, והיה שנים רבות בהנהלת הקיבוץ. החבר אישר מיד כי הוא משתתף בחוג לקבלה כבר ארבע שנים. אוחיון ביקש ממנו להסביר לו את המילים "כפרה" ו"עוון". ההסבר של החבר היה מדויק. אוחיון התחיל לדבר אתו על מכשיר הפוליגרף. הוא הבחין שהחבר הלך והחוויר ככל שהתמשכה השיחה. בשלב זה אוחיון פנה אליו ישירות ואמר לו שהוא חושב כי הוא זה שהכניס את המעטפות, וכי בעזרת הפוליגרף הם יגלו זאת בנקל. אוחיון שאל אותו על איזה עוון אתה מחזיר את הכסף?

החבר הסתכל פעם על אוחיון ופעם על הפוליגרף, ואז הוא אמר לא חשבתי שאי פעם יעלו עלי. כבר הייתי קרוב להחזיר את כל הסכום שגנבתי מהקיבוץ. אוחיון שאל אותו על איזה סכום מדובר? הוא אמר בקול רועד כי ב-12 השנים שהיה מנהל ענף הבניין הוא הצליח  בעזרת ספקים שונים למעול בכספי הקיבוץ בסכום של כחצי מיליון ₪. כאשר החל ללמוד קבלה לפני ארבע שנים, הוא הבין כי מה הוא עשה, והחליט להחזיר בתשלומים את כל הכסף. הדרך של החזרת הכסף במזומנים נראתה לו כדרך שמבטיחה שלא ייתפס.

למחרת הייתה סערה גדולה בשיחת הקיבוץ. המזכירות הודיעה כל לא תסגיר אותו למשטרה. חברים רבים דרשו לסלק אותו מהקיבוץ. אחרים אמרו שהוא כיפר על חטאו ע"י כך שמיוזמתו החל להחזיר את הכסף של המעילה. בנוסף, הם טענו, הוא הרי כבר החזיר כמעט את כל הסכום. הנימוק החזק ביותר כנגד סילוקו וסילוק משפחתו, הייתה טענת הזוג כי האשה לא ידעה על-כך.

בהצבעה הוחלט להשאיר את החבר שסרח ואת משפחתו ברוב קולות גדול. אני הייתי מאלה שהצביעו נגד השארתו בקיבוץ. היום הוא חי כמנודה בקיבוץ. איש לא מדבר איתו, והוא לא מראה את פניו במקומות ציבוריים. איזה מין חיים אלה?