הרמב"ם ובעית הרע בעולם
פרק ג': בעיית הרע אצל הרמב"ם
הניאו-אפלטוניזם מול הגנוסטיקה בתפיסת הרע
שתי תפיסות של הרע נאבקו ביניהן בימי הביניים ואף לפני כן, והן חשובות להבנת תפיסת הרמב"ם והקבלה את הרע האחת אופטימית והשניה פסימית.
התפיסה הניאו-אפלטונית שהיא התפיסה האופטימית, אינה מכירה בממשות הרע. הרע נוצר בתהליך האצילות של האור האלוהי ההולך ומתעבה ומחשיך בירידתו ממדרגה למדרגה. באפיסתו הגמורה של האור העליון מתהווה החומר, הזהה לרע בתפיסת הניאו-אפלטונים. הרע לפי תפיסה זו הוא "לא-יש". תופעת הרע אינה סותרת את מושג האלוהים כישות עליונה ושלימה ומקור כל ההוויה, שכן הרע אינו בבחינת הוויה כלל. מבחינת ההוויה האמיתית אנו חיים בעולם שכולו טוב, שמקורו היחיד הוא הטוב העליון, כלומר זוהי השקפה מוניסטית ביסודה העיוני[1]. האסכולה הזו שליטה בכתבי הרמב"ם ובתפיסתו את הרע.
המגמה הפסימיסטית, המאפיינת את ספר הזוהר, מכונה הגנוסטיקה והיא מאמינה בשתי רשויות. הגנוסטיקאים ראו את הרע ככוח הרסני ממשי, שעצם קיומו מנוגד לרצונו וטיבו של האל העליון הטוב. הם הגיעו למסקנה כי ההוויה מפולגת לשתי רשויות הנלחמות זו בזו, והעולם הזה שהרע גובר בו הוא ממלכתו של האל הרע. האל הרע נקרא דמיורגוס, והוא מנהיג העולם הנברא. רוח האדם, או הנשמה היתירה שבו היא ניצוץ מן האל העליון הטוב. יעוד האדם השלם הוא שחרור הנשמה הקדושה מכבלי השעבוד לאל הרע, בחיי העולם הזה, והשבתה למקורה העליון, אצל האל הטוב[2].
הערעור הגדול על ההשקפה המקראית בנושא הרוע הגיע עם עליית הפילוסופיה היוונית. הדואליזם האפלטוני של חומר וצורה, של מציאות והעדר תרם להעלאת חריפות הבעיה אף יותר מהדואליזם הפרסי. לפי אפלטון ואריסטו הטוב והרע אינם בעלי אותה דרגה של ממשות. הרע הוא האפסי, עומד על קצה גבולו של היש. רק הלשון המיתית מתארת אותו, בלשון מטאפורית, כמשהו חיובי ממשי. לדעת שלום זאת הייתה פילוסופיה של בת יענה, שהתעלמה ממשות הרע, אך הפכה לרעיון רב עוצמה בפילוסופיה המערבית והערבית, וכמובן שגם אצל הרמב"ם[3]
הרמב"ם טוען כי הרע אינו יכול לנבוע מאלוהים. אלוהים הוא כולו טוב ומשפיע על היקום ועל האנושות רק טוב: "ברור כי ה' יתהדר ויתרומם, אין לומר עליו שהוא עושה רע באופן עצמי כלל" (מורה הנבוכים, חלק ג', י). וכן הוא אומר בפרק יב: "ולפי שתי הבחינות האלו יתבאר לך חסדי השם יתברך על ברואיו מהמציאו ההכרחי על הסדר והשוותו בין אישי המין בבריאתם, ולפי זאת הבחינה האמתית אמר אדון הנביאים, כי כל דרכיו משפט, ואמר דוד כל ארחות ה' חסד ואמת וגו', כמו שביארנו, ובבאור אמר דוד טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו, כי המצאתנו הוא הטוב הגדול הגמור כמו שביארנו, ובריאת הכח המנהיג לבעלי חיים היא הרחמים עליו כמו שבארנו" (שם).
הרע בעולמנו אומר הרמב"ם, הוא העדר של הטוב, כמו שהחושך הוא העדר של האור, כלומר, אין לו קיום ממשי[4]. הסיבה של הרעות אינה אלא העדר וחיסרון. הרע הוא תוצאה של העובדה הבסיסית שהעולם הוא מעין פשרה. הפשרה היא בין בריאה, יצירה וקיום שהם הטוב השייכים לעולם הצורות, לבין העובדה שקיום הדברים הנפסדים וכלים נעשה בחומר, ובחומר שהוא קרוב להעדר" יש חוסר שלמות. למשל עובדת המוות שבני אדם מתקוממים נגדה היא הכרחית:
"הרע הוא העדר הדבר ההוא, או העדר ענין טוב מעניניו, ומפני זה אמרו גזרה מוחלטת שהרעות כלם העדרים, והמשל בו באדם שמותו רע והוא העדרו, וכן חליו או עניו או סכלותו הם רעות בחקו, וכלם העדרי קנינים, וכשתסתכל בכל פרטי זאת הגזרה הכללית, תמצאם שלא יחסר מהם אחד, אלא אצל מי שלא יבדיל בין ההעדר והקנין, ובין שני ההפכים, או מי שלא ידע טבעי הענינים כולם, כמי שלא ידע שהבריאות בכלל הוא שווי אחד והוא משער המצטרף, ושהעדר הערך ההוא הוא החלי בכלל, והמות הוא העדר הצורה בחק כל חי, וכן כל מה שיפסד משאר הנמצאות הפסדו הוא העדר צורתו, ואחר אלו ההקדמות יודע באמת שהשם יתעלה לא יאמר עליו סתם שהוא עושה רע בעצם כלל, ר"ל שיכוין כונה ראשונה לעשות רע, זה לא יתכן, אבל פעולותיו כלם טוב גמור, שהוא אינו עושה רק מציאות וכל מציאות טוב, והרעות כלם העדרים לא תתלה בהם פעולה, רק בצד אשר בארנו, בהמציאו חמר על הטבע הזה אשר הוא עליו, והוא היותו מחובר בו ההעדר לעולם כמו שכבר נודע, ומפני זה הוא סבה לכל הפסד ולכל רע, ...עד שמציאות זה החמר השפל לפי מה שהוא עליו, מחבור המחייב למות ולרעות כולם, כל זה ג"כ טוב להתמדת ההויה והמשך המציאות בבא זה אחר סור זה, ולזה פירש ר' מאיר והנה טוב מאד טוב מות, לענין אשר העירונו עליו, וזכור מה שאמרתיו לך בזה הפרק והבינהו, ויתבאר לך כל מה שאמרוהו הנביאים והחכמים שהטוב כלו מפעולת השם בעצם, ולשון בראשית רבה אין דבר רע יורד מלמעלה" [5]
לדעת הרמב"ם הרעות מתחלקות לשלושה תחומים:התחום הקוסמולוגי, שאותו הסברנו עתה וממנו באות לעולם, המגפות, רעידות האדמה והמוות, והוא שייך לטבע ולחומר. אח"כ בא התחום החברתי שממנו בא העוני והמלחמות. בתחום זה מעשי האדם גורמים להימצאות הרע:
אלו הרעות הנופלות בין בני אדם מקצתם אל קצתם לפי הכוונות והתאוות והדעות והאמונות, כלם ג"כ נמשכות אחר ההעדר, מפני שהם כלם מחוייבים לסכלות ר"ל מהעדר החכמה, כמו שהסומא מפני שהוא חסר הראות נכשל תמיד, מחבל בעצמו ועושה חבורות לזולתו גם כן, מפני שאין אצלו מי שיורהו הדרך, כן כתות בני אדם כל איש כפי סכלותו יעשה בעצמו ובזולתו רעות גדולות בחק אישי המין, ואילו היה שם חכמה אשר יחסה לצורה האנושית כיחס הכח הרואה אל העין היו נפסקין נזקיו כולם לעצמו ולזולתו, כי בידיעת האמת תסור השנאה והקטטה ויבטל היזק בני אדם קצתם לקצתם, כבר יעד אותו ואמר וגר זאב עם כבש וגו' ופרה ודוב וגו' ושעשע יונק וגו', ואחר כן נתן סבתו ואמר כי הסבה בהסתלק השנאות והקטטות וההתגברות, הוא ידיעת בני אדם בעת ההיא באמתת השם, אמר לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים, ודעהו" [6]
המין השלישי של הרעות , הן אלו שגורם האדם לעצמו, בראש וראשונה ע"י הרגלי חייו. ע"י רדיפת האדם אחר תענוגות חושניים ההורסים את גופו וגורמים לו גם נזקים נפשיים:[7]
"ופלגשים רבות מזויינות במיני תכשיט זהב ורקמה ואבנים טובות, עד שיעור רוחו למשגל ביותר מאשר ביכלתו, בעבור שיהנה באלו תכלית המציאות, אמנם הוא הנאת זה הפחות לבד. עד כה הגיע טעות ההמון, עד שהלאו השם בזה המציאות אשר המציא בזה הטבע המחייב לאלו הרעות הגדולות לפי דמיונם, להיות הטבע ההוא בלתי עוזר כל בעל מדה רעה להשיג אל רעתו, עד שיגיע לנפשו הרעה תכלית תאותה אשר אין תכלית לה כמו שביארנו (ספר מורה הנבוכים חלק ג פרק יב)
החכמים אינם חיים כך:
"אמנם החשובים החכמים כבר ידעו חכמת זה המציאות והבינוהו, כמו שביאר דוד ע"ה ואמר כל ארחות ה' חסד ואמת לנוצרי בריתו ועדותיו, אמר שהם אשר שמרו טבע המציאות ומצות התורה וידעו תכליתם, התבאר להם צד החסד והאמת בכל, ולזה שמו תכליתם מה שכוון בהם מאשר הם אדם והוא ההשגה, ומפני הכרחי הגוף יבקשו צרכיו ההכרחיים לחם לאכול ובגד ללבוש מבלתי מותר, וזה דבר קל ויגיעו אליו כל אדם במעט טורח כשיספיק להם ההכרחי, וכל מה שתראהו מקשי זה הענין וכבדותו עלינו, הוא מפני המותרות, בבקשת מה שאינו הכרחי יקשה אפילו מציאות ההכרחי, כי כל אשר יתאוה האדם יותר מותרות, יהיה הענין יותר כבד, ויכלו הכחות והקנינים במה שאינו הכרחי ולא ימצא ההכרחי. וצריך שתבחן ענינו במציאות"[8]
ובכן ראינו שהרמב"ם בניגוד לנרמז במקרא, ולנאמר בפירוש במאמרי חז"ל, אינו מעלה בדעתו אפשרות שהרע נובע מאלוהים. בנוסף לכך הרמב"ם שולל מהרע קיום ממשי, הרע אינו אלא העדר. רוב הרעות בעולם נובעות מהאדם, מהתנהגות בלתי תבונית, ולכן התבונה והחיים לאור התבונה יבטיחו את החברה והיחיד מהרע.
חופש הבחירה במשנתו של הרמב"ם
הנחת יסוד אחת שעליה עומדת כל תורת המוסר של הרמב"ם, היא כי האדם חפשי בבחירתו בין טוב לרע ואחראי לפחות על חלק מסויים מפעולותיו:
" ואתה דע, שדבר שהסכימו עליו תורתנו ופילוסופית-יון, ואישרוהו מופתי האמת הוא, שמעשי האדם מסורים לו, אין כופה אותו בהם, ואין לא שום מניע לו מן החוץ, שיטהו למעלה או לפחיתות, חוץ מן ההכנה המיזגית בלבד, כפי שבארנו, שמקילה עליו דבר או מכבידה; אבל שיהיה מחויב או נמנע - לא מכל מקום"(שמונה פרקים, פרק ח') .
הדברים האלה מתאימים גם למה שהוא אומר בפרק השלישי. הרמב"ם רומז על ההבדל בין נטייה טבעית שאדם נולד בה לבין הרגל הנרכש בפעולה חוזרת ונשנית שאפשר לקבעו גם בניגוד לנטייה הטבעית. לפי הדברים הללו האדם חופשי לבחור במעשים המתייחסים לכוח המעורר שבנפשו.[9] עמדה זו מוצאת לה ניסוח חד משמעי בהלכות תשובה:
"רשות לכל אדם נתונה אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק הרשות בידו, ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע הרשות בידו, הוא שכתוב בתורה הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע, כלומר הן מין זה של אדם היה יחיד בעולם ואין מין שני דומה לו בזה הענין שיהא הוא מעצמו בדעתו ובמחשבתו יודע הטוב והרע ועושה כל מה שהוא חפץ ואין מי שיעכב בידו מלעשות הטוב או הרע וכיון שכן הוא פן ישלח ידו" (רמב"ם הלכות תשובה פרק ה הלכה א ).
לכן הרמב"ם ממליץ לקחת את נושא "התשובה" ברצינות:
אי זו היא תשובה גמורה, זה שבא לידו דבר שעבר בו ואפשר בידו לעשותו ופירש ולא עשה מפני התשובה, לא מיראה ולא מכשלון כח, כיצד? הרי שבא על אשה בעבירה ולאחר זמן נתייחד עמה והוא עומד באהבתו בה ובכח גופו ובמדינה שעבר בה ופירש ולא עבר זהו בעל תשובה גמורה...ואם לא שב אלא בימי זקנותו ובעת שאי אפשר לו לעשות מה שהיה עושה אף על פי שאינה תשובה מעולה מועלת היא לו, ובעל תשובה הוא, אפילו עבר כל ימיו ועשה תשובה ביום אחד לפני מיתתו ומת בתשובתו כל עונותיו נמחלין ...מכלל שאם זכר בוראו ושב קודם שימות נסלח לו.
רמב"ם הלכות תשובה פרק ב הלכה ט
[1] תשבי, עמ' רפ"ה
[2] שם, עמ' רפ"ו
[3] שלום, עמ' 188
[4] רוזנברג, עמ' 26
[5] ספר מורה הנבוכים חלק ג פרק י
[6] שם, חלק ג פרק יא.
[7] גודמן, עמ' 96
[8] ספר מורה הנבוכים חלק ג פרק יב.
[9] שבייד, עיונים בשמונה פרקים, עמ' קמ"ב.
הרמב"ם ובעיית הרע בעולם
לאיתן,
הרמ"בם בודאי צודק שהרשות נתונה.איני מסכימה לדברי האומרים להנ"ל שהרע הוא העדר.כיום אנו יודעים על הגנים,מיבנה המח ושזה אינו העדר.
באשר לתפיסה המיקראית,בשונה מהתפיסה...
לאיתן,
הרמ"בם בודאי צודק שהרשות נתונה.איני מסכימה לדברי האומרים להנ"ל שהרע הוא העדר.כיום אנו יודעים על הגנים,מיבנה המח ושזה אינו העדר.
באשר לתפיסה המיקראית,בשונה מהתפיסה של "הזהר"ששם אין לאל שליטה על שבירת הכלים ועל איסוף השברים כדי לתקן את העולם,הרי במיקרא,גם הרע הוא חלק מהפמליה של האלוהים ויש לאל שליטה על השטן.
דמות השטן במיקרא מופיעה אך ורק ב"איוב"(אם כי המונח"היה לו לשטן"כלומר היה למיכשול ,קיים גם במקום אחר).בספר איוב היתה אספת מלאכים והשטן אחר להתיצב לאספה.הוא חייב למסור דין וחשבון לאלוהים ששואל אותו על מעשיו.אלוהים מרשה לו בפעם הראשונה לפגוע חלקית באיוב.השטן מרשה לעצמו "לפתוח פה לשטן"ומתווכח עם האל,גם בפעם השנייה השטן פוגע באיוב רק ברשות האל ובא למסור דוח.
בסופו של דבר בכל הסיפור הזה,יד אלוהים על העליונה.
בכל אופן התלמוד טוען"איוב לא היה ולא ניברא-אגדה היה)אבל זוהי תפיסת המיקרא לגבי הרע.
גם כשקין עומד לרצוח את הבל,אלוהים מזהיר אותו(פעם כתבתי לך על זה)שהרע בתוך נפשו(אם תיטיב-שאת")כלומר הרע והטוב בנפש האדם ועליו להתגבר על הרע שבו ולהיטיב עצמו.
ברור שהפילוסופים היוונים ניסו למצוא פיתרונות שונים לבעיה.ןהיות הרמבם היה נאואפלטוניסט,הוא הכיר את דעותיהם,אבל בסוף הלך ברוח המיקרא שמאפשר לאדם לבחור בין הטוב והרע שבנפשו.
(הערה,"הזהר עמד בפני בעיה הגיונית:אם האלוהים כל יכול,איך הוא מרשה לרע להשתלט?למשל בתקופת נח.ואם הוא יודע הכל מראש,איך ברא את העולם טוב ולא"ידע"שהאנשים יהפכו לרעים?לכן היה צריך לפתח את שיטת הכלים השבורים)