סוף לסיפורי מורתנו

המורה (תרצה) הלא אהובה, המכות שהכיתה את ילדיה התלמידים, והפחד שפחדו מפניה.

השנים חולפות והדובר שהיה אחד מתלמידה, מוצא עצמו חבר בועדת חברה של הקיבוץ, יחד עם מורתו הלא אהובה, ופרט מעניין בסיפורו זה, לא מוזכר אפילו ברמז, אם המורה בקשה את סליחתו של תלמידה בעבר, על המכות שהיא הפליאה בו בילדותו. בילד חסר הגנה, נתון תחת מרותה של מורה ברוטלית חסרת רחמים. (לא יהיה רלוונטי אם הדובר יסביר בתגובתו לקוראים, שהמורה ביקשה סליחתו?, אם אכן היא ביקשה מחילה, היה על הדובר לציין זאת בסיפורו הנוכחי, כדי להצדיק את היחס החברי שהוא נהג כלפיה, למרות הכל).

  ודאי תגובות הקוראים (אם יהיו), תהיהנה מעניינות, כאלו שיאמרו "טוב לשכוח את העבר והמכות. ויפה שהתלמיד סלח למעלליה של המורה"...
 ואולי תהיה גם תגובה שונה. האומרת: "להתקרב לאדם שפגע בילד, ועכשיו שהילד בגר, המכה לא מגלה חרטה, גם לא מבקש מחילה על מעשיו, קירבה זו  מראה על רכות לבב. שכן, הזיכרון הכואב מצווה להתרחק מאותו אדם שפגע בנו, אפילו לבוא איתו חשבון, שהוא רגש אנושי הטבוע באדם.
מזכיר לי שיעור תנ"ך בילדותי, עם המורה אבנר הזכור לטוב. על קיום הבטחתו של שלמה לאביו דוד המלך, שציווה עליו למצות את הדין עם יואב בן צרויה, ככתוב:
//וגם אתה ידעת את אשר- עשה לי יואב בן-צרויה, אשר עשה לשני-שרי צבאות ישראל לאבנר בן-נר ולעמשא בן-יתר ויהרגם, וישם דמי-מלחמה, בשלם; ויתן דמי מלחמה, בחגרתו אשר במתניו, ובנעלו, אשר ברגליו.  ועשית, כחכמתך; ולא-תוריד שיבתו בשלם, שאולה//.   
 
שנה אזרחית טובה, איתן ידידי. (חיוך)

היי נדב,

לא היא לא ביקשה סליחה מאף אחד מאתנו. המעניין הוא שאת ההליכה אליה בשבעה, יזם התלמיד שהיא הרבה הוכה. באות זמן היה  כבר אחד האנשים החשובים בקיבוצנו, ולאחר מכן נתמנה  למנכ"ל המפעלים האיזוריים. הוא לא היה אדם רך לב כלל וכלל.

נדב, מכות לילדים הייתה הנורמה בקיבוצנו. אצלה זה היה מוגזם. אני תיארתי מהפך שעברנו בהשתחררנו מהצבא ביחסים עם דור המייסדים.

אולי זה ההסבר ליכולתנו לסלוח להם.

מכל מקום סלחנו, אפילו אם קשה להסביר זאת.

שבוע טוב.