זכרונות ילדות

עוד סיפור על המורה הלא אהובה

הימים היו ימי פעולות התגמול
של שנות החמישים.
אנחנו בני העשר
ידענו ששני בניה
של מורתנו בצנחנים
וכל שבוע יוצאים לפעולה.
.
בוקר אחד באמצע השיעור 
נפתחת הדלת ובפתח עומד
יעקב שהיה אחראי הבניין בקיבוצנו
אך גם האחראי על בית הקברות
מעין חברה קדישא של הקיבוץ .

מורתנו ראתה אותו
והסתערה עליו בזעקה מרה:
יעקב לא, יעקב לא, יעקב לא!.

שערותינו סמרו,
ואז יעקב אמר:
אבל תרצה
רציתי רק להודיע
שהיום הבנאים יתחילו
את העבודה על הגג.

ועכשיו, 60 שנה אחרי.
אני לא מבין
מדוע הדמעות
מציפות את עיני?