איך קולטים מסר

ישנו פסוק שמבחין בין שני מצבים: "וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם, וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ". (דברים ד,39).
בין מצב של ידיעה ובין מצב שבו הדברים מתישבים על הלב. יתכן שאלו שני שלבים. מה שמוכר לנו היום בעיקר זהו מצב הידיעה, שהרי אנו אנשי שכל ולוגיות. וכדי שהתכנים יעמיקו חדור, מעבר לשכל, יש צורך באיכות שונה, שהסמל עשוי לשרת אותה היטב.
דברי התנ"ך אינם אוסף של אמירות וסיפורים בלבד, שיש להכירם ולשננם. יש בהם מסר, שאמור לעבור, להפוך לתובנות ולשנות את נקודת המבט של הלומד. ההבדל בין שני המצבים הוא המכריע. כמובן שאין הבחנה חד משמעית, אין מצב של שחור ולבן, אך יש תנאים המאפשרים סיכוי רב יותר להתישבות על הלב.
וזו טענתנו, כי הסמלים מכוונים להשגת היעד של חדירת המסר לעומק. של מימוש תהליך של קליטה, חיבור והנעה.
וכאן מונח אחד היסודות החשובים למימוש התהליך, הנדבך המרכזי של 'דרך הסמל': הסמל מופיע על פי רוב יחד עם ניגודו. זאת, כיוון שלא הסמל כשלעצמו הוא העיקר, אלא המתח הנוצר בין זוגות הניגודים. מתח זה הוא המרכיב החשוב  לחציית הקו הבלתי נראה, המפריד בין ידיעה לבין התישבות על הלב, תחום החוויה.
מעניין כי הדבר מתאים גם לדרך ההבחנה של ההכרה: הקליטה המיטבית של האדם היא של ניגודים, היות וקליטה מתרחשת בו זמנית בין שתי אונות המוח. אנו חיים בעולם של תלת מימד, והכרתנו מבחינה בניגודים באופן טוב יותר מאשר קליטת דבר בפני עצמו. 
הסמל המופיע לעומת ניגודו מביאים יחד לתהליך פורה של בירור אופני השילוב שביניהם.