האם אפשרי להזיז את עצמנו?

(בבלוג מובאים פוסטים שנבנים זה על זה. כלומר, אני מזכיר כאן שכדי לעקוב יש למעשה להתחיל מהסוף...מהפוסט שבתחתית.)
פועלים אצלנו כל העת שני כוחות: האחד דוחף לשינוי והתקדמות. השני משקף ומקבע את ההתקדמות שהתקדמנו, וכעת הוא רוצה 'להתישב', לקצור את הפירות שצמחו לנו. האחד הוא הדחף הרוחני, והאחר הוא כח הכבידה, השיגרה, לכיוון הארצי, הוא מה שניתן לקרוא לו "הטבע האנושי", הרגיל והקבוע.
            זוהי תמונת המצב של האדם: נתון תמיד בין שני הכוחות הללו.
והסמל? ייעודו הוא לא להניח לנו להירדם בתוך הידוע והמוכר. לעורר, להניע, לאתגר.
מבחינת שני הכוחות, כל השאלה אם אנחנו 'נקרעים' בין הכוחות, ואולי נגררים במובהק לאחד הכיוונים – או נתונים ביניהם באיזון. 
            אך נחזור לנקודה בה התחלנו בפוסטים הקודמים, בענין המודעות ועקיפתה.
ייעוד הסמל לעורר ולהניע. אך כיצד? באיזו דרך?  אם יפנה להגיון, הרי שרוב הסיכויים שנסכים בלי היסוס, אבל דבר לא יקרה מעבר להסכמה זו. שום דבר לא באמת 'יזוז' מתוך הסכמה זו. דוגמא? – אם ייאמר, יילמד ויישנן המשפט ההגיוני: 'רצוי וכדאי שנהיה טובים' – לא יהיו רבים שיערערו על כך, אפילו אלו שבתחתית הסולם הערכי יסכימו, ואפילו יצטרפו לעצומה ברוח זו.
אז מה, באמת ישתנה משהו מהותי? - לא.
איך כן ישתנה, אתם שואלים? –  רגע, סבלנות.
הסמל יכול גם לפנות לקונצנזוס, למכנה משותף נמוך, להצבת רף גבוה, לקחת דוגמא מ..., לדרוש ליישם מסקנות מומחים, מנהיגים, וכו'. בכל אלו יש מקצת האמת, אך הכל חלקי ביותר.
            הסמל חייב להתחבר למשהו מהותי בקיומו של כל אחד, למקום ראשוני, שניתן ליגוע בו, ואז הסמל אכן 'ייגע', ואז גם 'יזיז', יניע. החיבור לעומק שלנו הוא תנאי ראשוני להזיז משהו באמת.
מה פשר הכבשה? בפוסט הבא... (פרס יוגרל למי שיקלע למטרה...)