פרשת ניצבים

נצבים
      מעמד הנשים בהר סיני ובפרשת ניצבים  
 
בפרשת יתרו מסופר לנו על מעמד מכונן ונשגב, מתן תורה בהר-סיני, או לפחות מתן עשרת הדיברות. ואכן מתן יסודות לחוקה תוך כדי התגלות אלוהים הוא מעשה נכון בתהליך גיבוש העם, והחוקה שניתנה שם אמורה היתה ללוות את העם כבר בכניסתו לארץ היעודה, ולעזור לו לבנות חברה מתוקנת. צר לי לקלקל את תחושת השגב וההוד אבל אני מוכרח לשאול איפה והאם היו שם נשים?
לחלק מפרשני ימי הביניים, היה ברור שאכן גם הנשים וגם הטף נכחו במעמד הר סיני (ראב"ע "הקצר", אשר מסתמך על הברית בפרשת "ניצבים", דברים כ"ט. אבל זוהי ברית אחרת – ברית חורב, מספר אחר, השייך למקור הדויטרונומיסטי המאוחר, ובו באמת נזכרו הנשים במפורש, ונשוב אליו בהמשך). בפרקנו הן לא נזכרות, ובתיאור המקביל של מעמד ברית סיני, בדברים,ה, שוב נשכחו הנשים.
בפרקנו יש כמה הוכחות שכל המעמד כוון רק לגברים, למשל ההוראה: "היו נכונים לשלשה ימים, אל תגשו אל אשה" (שם, י"ט, ט"ז). לחזקוני, פרשן ימי הביניים ברור שלא רק הצו להתרחק מאשה מכוון לגברים, אלא גם הביטוי "היו נכונים" כוון רק לגברים.
אם ניכנס לטקסט עצמו של עשרת הדיברות נשתכנע ביתר שאת שהנשים לא היו שם. כל הפניות נעשות בלשון זכר, גוף שני: "לא תעשה לך","לא תגנוב", "זכור" וכו'.
אולי זה קצת קטנוני מצדי, אבל אני שמתי לב שבין אלו ששובתים בשבת לא מוזכרת האשה. גם לא בנוסח השני של הדיברות בספר דברים.
הדיבר העשירי מוכיח בבירור שהדיברות נאמרו לגברים, כי מה אשה תעשה עם הוראה כזו: "לא תחמוד בית רעך, לא תחמד אשת רעך ועבדו ואמתו ושורו וחמורו וכל אשר לרעך" (שמות, כ, י"ד).
האשה קיבלה כאן מקום כבוד – בין הבית לעבד, בנשימה אחת עם השור והחמור. למעשה היא הורדה לדרגת רכוש.הממצאים האלו די מזעזעים, אבל צריך לזכור שבמקרא יש הרבה קולות, ואין רק קול שוביניסטי. למשל בפרשת ניצבים שבספר דברים ישנו תיאור אחר לגמרי של ברית, והפעם באמת כל העם שותף: "אתם ניצבים היום כולכם לפני ה' אלוהיכם, ראשיכם, שבטיכם, זקניכם, ושוטריכם – כל איש ישראל. טפכם, נשיכם וגרך אשר בקרב מחניך, מחוטב עציך עד שואב מימך. לעברך בברית ה' אלוהיך ובאלתו אשר ה' אלוהיך כורת עמך היום" (דברים, כ"ט, ט-י"א). נשים לב כי בפרשה זו מדבר הדובר אל הנוכחים בגוף שני רבים, בעוד שבמעמד סיני הוא מדבר בגוף שני יחד, וזה לא מקרה. ספר דברים משנה לטובה את היחס לנשים בשורה שלמה של נושאים.
לחז"ל היה ברור כי במעמד הר סיני השתתפו גם הנשים: "כה תאמר לבית יעקב" אלו הנשים. אמר לו: אמור להן ראשי דברים שהן יכולות לשמוע. "ותגיד לבני ישראל" – אלו האנשים, אמר לו: אמור להם דקדוקי דברים שהם יכולים לשמוע. דבר אחר : למה לנשים תחילה – שהן מזדרזות במצוות. דבר אחר כדי שיהיו מנהיגות את בניהן בתורה (שמות רבה, כ"ה).
המסר המנחם של רשימה זו הוא שאנחנו יכולים לראות כי לאחר הרובד הפונדמנטליסטי, המצוי בסיפור מעמד הר סיני שבשמות, המדיר את הנשים מקהל ישראל, ישנה התפתחות בהכרה בחשיבותן של הנשים כחלק מהעם. התפתחות זו מתחילה כבר במקרא, בספר דברים, עוברת לחז"ל ולפרשני ימי הביניים.
לעומת זאת ראיית הנשים כחלק שווה זכויות מהעם, עדיין נתקלה בראשית המאה העשרים בהתנגדות ממושכת ותקיפה של החרדים (ובינהם אפילו הרב אברהם קוק) להשתתפותן בבחירות למוסדות הישוב .
 
פרשת "ניצבים" (2)
 
 
במרכז הפרשה עומדת הברית השניה שנערכה בין העם לאלוהים. לקראת סוף הפרשה הקודמת כתוב כי הברית הזו התקיימה בארץ מואב: "אלה דברי הברית אשר ציווה ה' את משה לכרת את בני ישראל בארץ מואב מלבד הברית אשר כרת אתם בחרב" (כ"ח, ס"ט). 
 
למעשה בפרשה שלנו זאת אותה הברית המתוארת בפרשת "כי תבוא" (אם כי שם מתוארת ברית לעתיד לבוא אשר תכרת בעיר שכם לאחר הכניסה לארץ. אך יש הבדל משמעותי בין הבריתות בשתי הפרשיות. בפרשת "כי תבוא" הברית נגמרת בתיאורי אסונות נוראיים, שיפקדו את עם ישראל במקרה שהוא יפר את מצוות האל (פרק כ"ח). העם למעשה יושמד וישאר בגולה.
 
הפרשה שלנו "פרשת ניצבים" מתארת בתחילה מהלך היסטורי דומה: על עם ישראל וארצו נוחתים אסונות כבדים עקב הפרת הברית. אך מכאן ואילך התמונה משתנה. בעוד שבפרשה הקודמת העם שכח את דתו והתבולל בגלות, בפרשה הזו העם מבין את שורש כל צרותיו, וחוזר לעבוד את אלוהיו – דוקא בגלות. העם חוזר בתשובה, ואלוהים משיב אותו למולדתו. יתר על כן, העם מתרבה, משגשג מבחינה כלכלית וגובר על כל אויביו. לפנינו ממש נבואת נחמה.
בפיסקה מל"א, י"א – כ'  מודגש הרעיון של "חופש הבחירה" בין הדרך הרעה לדרך הטובה.
 
מדוע יש הבדל כה גדול בין שתי הבריתות?
 
צריך לדעת שהדגם שלפיו נערכו הבריתות הללו לפי דגמים של בריתות שהיו נוהגים במזרח הקדמון בין המלך העליון לבין הוסאלים שלו. הסכמים אלו נגמרו בדרך כלל בתיאור העונשים שיחולו על מפר הברית מצד האלים. שם לא הייתה שום נחמה אחרי "הבגידה".
 
הברית הראשונה שלנו בפרשת "כי תבוא", נגמרת בחורבן טוטאלי. אבל הברית השנייה נגמרת בנבואת נחמה, ולכן אפשר לומר שהיא יותר ברוח היהדות של הנביאים. כנראה שמחבר ספר דברים הבין שאם רוצים לשמר את נאמנות חייבים לתת לו תקווה לשיקום ולהחזרת הברית עם ה'. כך תהיה גם דרכו של המחבר המקראי בפרשת "האזינו" אליה נגיע בקרוב.
ראוי לציין שזאת גם הייתה האיסטרטגיה של הנביאים. לצד נבואות חורבן מפחידות ישנן נבואות נחמה, הממוקמות תמיד בסוף הסיפור ההיסטורי, ונותנות תקווה לעם, שאחרי העונש יבוא השיקום.