פתאום נפתחו שערי השמים.

חברות וחברים יקרים, סיפור ילדות שכתבתי לפני שנתיים. קריאה מהנה.  

יום חמישי אחד, שעת צהריים מוקדמת, הילד בן השבע, בדרכו חזרה מבית הספר, מספר:
"פתאום ראיתי השמים נפתחים ומתחלקים לשניים.
כילד יהודי שפקד לעתים, עם אביו, (בעיקר בחגים), את בית הכנסת, האמנתי, שנפתחו שערי השמים. הייתי בטוח זה מה שקורה, ולבי הקטן החל הולם בחוזקה מהתרגשות, ומיהרתי לבקש מאלוהים, צרור בקשות.  
ביקשתי שאבא שלי יביא לי כלב קטן, שיהיה רק שלי. וגם זוג אופניים חדשים במקום האופנים הישנים המתקלקלים כל הזמן. ובאמת זמן לא רב מאותו יום, כמה ממשאלותיי התגשמו. 
המשאלה שאבא שלי יקנה לי אופניים חדשים, הייתה משאלה קלה. שני רחובות מהבית שלנו, הייתה חנות לתיקוני אופניים, ואבי שעייף לקחת פעם אחר פעם, את האופניים הקטנים שלי ושל אחי הגדול ממני בשנתיים, לתיקון, קנה לנו לשמחתנו, שני זוגות אופניים חדשים. 

חזרה לאותו אחר צהריים, בדרכי מבית הספר, כשעיני ממוקדות באותו פתח לבן, ארוך שחצה את השמים הכחולים לשניים, ואני מתאמץ לדלות עוד בקשות מאלוהים, שאולי אני עלול לשכוח, אך השמים התאחו ונסגרו, ושבו להיות כמו קודם, כיפה גדולה כחולה, מעל העיר קזבלנקה. 

משאלתי החשובה יותר, שאבא יביא לי כלבלב, גם היא התגשמה, אך בדרך  מוזרה.  
בארוחת צהריים אחת, כשאבי סגר את האיטליז שלו, ובא הביתה לאכול צהריים עם המשפחה. ארוחה שנחרטה עמוק בזכרוני... 
באותה ארוחת צהריים, אמי ואבי (מנוחתם עדן), אחי ואנוכי, ילדים קטנים, (שני אֶחָי הבוגרים, באותם ימים, הרחק מעבר לים, בהודו סין, חיילים בצבא הצרפתי).   

ישבנו אל השולחן לארוחת צהריים. אחרי הארוחה, קם אבי כהרגלו לשוב לעבודתו, ופתאום הוא נזכר באיזה דבר וצחק. "אה, הבאתי לכם משהו", אמר, והכניס ידו לכיס המיקטורן שלו והוציא גור כלבים, בן יומו, קטנטן מנומנם, לבן כמו שלג.
המוזר בדבר, לילה לפני כן, חלמתי שאבי מביא לי גור כלבים קטנטן, ובבוקר שכחתי מהחלום, והנה, אבא הביא לי כלב...
לא היה גבול לשמחתנו, שלי ושל אחי. אני עולז ומקפץ משמחה, ואומר לאבי, "אבא, לפני כמה ימים נפתחו שערי השמים לשניים ואני התפללתי לאלוהים שתביא לי כלב קטן, והנה הבאת לי אותו, וגם אופניים קנית לנו"...
עיניה של אימי התמה, אורו, "ספר מוהיז, ספר, מה ראית"?
אבי משועשע, שאל, "מה זאת אומרת נפתחו שערי השמים?" 
"כן אבא, הסתכלתי בשמים וראיתי איך הם נפתחים לשניים, ושביל לבן כמו עשן עובר ביניהם"...
"ומה קרה אחר כך?" אבי שאל.
"אחר כך הפתח החל להיסגר, עד שנסגר לגמרי, וזהו..."
אבי צחק: "כן מוהיז, זה די דומה. השביל הלבן שראית, זה שובל עשן לבן, של מטוס סילון, ששחרר אחריו, ואתה חשבת שהשמים נפתחו, זה מה שראית", הסביר אבי.  

הכלב 'בוֹבִי', גדל איתנו. פיכחותו ושובבותו הפכו אותו לסלברטי בעיני כל הילדים בשכונה.
כש'בוֹבִי' חטף לילדים את הכדור העשוי מגרב ממולאת סמרטוטים, באמצע משחק הכדורגל, וכל הילדים רודפים אחריו... צחקתי, עלזתי, אהבתי את מעלליו... בובי היה הדבר הכי יקר שאבי הביא לי.
אהבתי את 'בובי', הוא מלא אותי שמחה וגאווה...

שנתיים מאותה ארוחת צוהריים, אבי נפטר ממחלה קשה. 
המצב הכלכלי בבית התדרדר, ו'בוֹבִי' שלי נלכד בידי עובדי עיריית קזבלנקה. הם לכדו אותו יחד עם עוד כלבים משוטטים, ולא ניתן לשחררו. ואני ילד קטן, בוכה... בוכה... לא אוכל... רק בוכה... 
לא זוכר מתי הפסקתי לבכות ולהתאבל על 'בובי' שלי? 
כמה חודשים אחרי מות אבי, מצאנו עצמנו, אחי ואני, יחד עם קבוצת ילדים, גדולה, ילדי עלית הנוער, באוניה המפליגה לארץ. 
צדק אבי,  "היה זה מטוס ששיחרר שובל עשן לבן, ולא פתיחתם של שערי שמים"...