פרידה מחפצים - שחרור מרצון

 
בין שאר העצות הניתנות לבני +60, ישנה המלצה חוזרת להפחית את כמות החפצים שבבית, והכל על מנת לשפר את איכות החיים ולמנוע צרות מצרות שונות: האחזות יתר בעבר, קושי לשמור על נקיון הבית, קושי להתנייד בבית במיוחד כשנזקקים להליכון או לכסא גלגלים, ובסוף, כשאנו כבר לא נהנה מהחפצים, סבל לשארים שיצטרכו לפנות חפצים רבים, שברור שלא כולם בעלי ערך עבורם.
החלטתי לעשות פינוי משמעותי של ספרים וניירות. נמאס לי לראות את העומס שעל המדפים וברור לי שלא אחזור לקרוא אפילו מחצית מהספרים, וגם לא אזדקק לניירת מהעבודות השונות בהן עבדתי. לא מרגישה שהספריה העשירה שלי מגדירה את הזהות הנוכחית שלי, ומה שנשאר בראש או בלב ישאר אתי. לא רוצה להיות אגרנית שנאחזת בעבר, אלא רוצה  לשחרר ולהתרכז בהווה.  רוצה שעל המדפים יהיו ספרים שרלוונטיים לי כרגע,  ושיהיה גם מקום להציג את עבודות היד שאני יוצרת שמצטברות משבוע לשבוע, ומחוג לחוג. זו הזהות העכשוית שלי.
כתולעת ספרים מימים ימימה אני חוטפת הלם מהקושי למצוא בעלים חדשים לספרים כיום. הספריה העירונית לא מעונינת בספרים ישנים, חנויות יד שניה הפסיקו לקבל ספרים ואני מפיצה הודעות באתר "אגורה" ובפייסבוק, ובסוף הולכת לתחנות אוטובוס ששם ישנם מדפים לספרים, ומרגישה עלבון אישי כי לספרים שהביאו לי הרבה הנאה ודעת אין ביקוש ואין ערך.
אני מגלה ספרים שלמדתי בתיכון  לפני יותר מיובל שנים, אחד העם, י"ל פרץ, מנדלי מוכר ספרים,טרגדיות יווניות, ועוד ועוד. לפני שאני אורזת בקרטונים באדישות כי אין  לי חיבור למי שהייתי בביה"ס התיכון, אני מנערת ומנגבת כל ספר והנה אני מוצאת שקודם הם שמשו את אחותי המנוחה, אחר כך אותי , את אחי, ובחלקם גם את בנותיי. כל שם כתוב בגאוה עם ציון שנת הלימוד והכתה, ואני רואה הסטוריה משפחתית. מתחיל להיות קשה לזרוק למיחזור.  אני ממשיכה, החלון פתוח כל היום לאוורור החדר, ואני עם מטלית האבק ביד ותרסיס לעץ בו אני מנגבת כל מדף שנחשף לאור השמש. פתאום אני מוצאת ספר עם הקדשה של סבתי ליום הולדתי העשירי, ספרים עם שמות הוריי, ספרים עם הקדשות מאנשים שהיו פעם משמעותיים בחיי, ובחלקם, עדיין. הכל  אני מוציאה מהמדפים, מערימה על הרצפה, מדפדפת ולא יודעת מה לעשות עם התגליות המפתיעות.
אני עוברת על קלסרים עם ניירת מעשרות שנים של לימודים ועבודה , וזורקת המון למחזור ניר. מתרגשת מדי פעם כשאני רואה קטעי חיים ששכחתי מזמן, כאילו אני מתבוננת בחיי אשה זרה. אך בעיקר שמחה להפטר מניירת שגם בעבר לא עניינה אותי במיוחד אך היתה חלק מעולם התעסוקה. אני הולכת ומשתחררת אך הרצפה מתמלאה בערמות ועדיין איני רואה אור גדול על המדפים.
תוך כדי ישיבה בחדר העבודה עפוף האבק, כשספרים וניירת מפוזרים על הרצפה בערמות, וקרטונים מוכנים להכיל קילוגרמים של העבר שלי, אני קולטת את המשמעות עבורי של דילול הנכסים בנקודת זמן זאת. זו בעצם הזדמנות נדירה להתרכז ולהנות מחפצים שאגרתי, אחד אחד. איני תחת לחץ של מעבר דירה, או פינוי חדר בגלל קשיי תנועה בבית,  אלא שואפת לפנות מקום  למי שאני כיום.
אני נפגשת מחדש עם חוויות והתרגשויות מהעבר,  לחלקם מתגעגעת, ומחלקם שמחה מאד להפטר ולהתנתק. אני  מפעילה שיקול דעת לגבי כל פריט ופריט, ושואלת את עצמי בין השאר  אם יש כאן משהו שראוי להראות  או לספר אודותיו לילדים או לנכדים. אם כבר אעביר להם כדאי שידעו על משמעות החפץ עבורי, אך מאידך, ישנם מספיק דברים שאין צורך להעמיס עליהם, לא פיזית ולא רגשית. אני מתעייפת מהעבודה הרבה אך מתמוגגת מהחופש להפרד באופן יזום ממה שכבר לא גורם לי הנאה, שאינו חשוב לי כמו פעם וכיום הופך לנטל .
כל מדף שמתרוקן נותן לי תחושת שחרור ושליטה מחדש בסביבתי הקרובה. נכון שזהו תהליך שעדיין לא נגמר,  אך אני סקרנית להמשיך במסע התגליות שעוד מצפה לי.