ניחוח הסתיו - הגויאבה
כל יום אני מביאה הביתה שקיות של גויאבות למורת רוחה של העוללית שממש לא אוהבת לא את הריח ולא את הטעם. האנשים בכלל מתחלקים לשני סוגים, אלה שאוהבים גויאבות ואלה שמתעבים את הפירות האלה.
אז נכון שלגויאבה יש ריח של בית שחי עם דיאודורנט. אני סבורה שהריח של הגויאבה הוא סקסי וזה לא שאני אוהבת להריח בתי שחי, עם דיאודורנט או בלי. אני פשוט אוהבת את הריח של הגויאבה וגם את הטעם שלה כמובן.
המתיקות של הגויאבה מבפנים משתלבת נהדר עם החמצמצות של החלק החיצוני שלה. הפרי נראה כמו אגס רחב, החלק העליון טיפה רחב מהחלק התחתון. הפרי צריך להיות חלק, צהבהב בהיר בלי כתמים. המהדרין קוטמים את החלק העליון והתחתון, חותכים את הפרי לארבעות ואם הם מהדרין ממש, אז הם מוציאים את החלק הכי טעים, זה עם הזרעים הקשים ואוכלים את הארבעות בלי הגרעינים.
אני קוטפת את הגויאבה מהעץ, משפשפת אותה על המכנסיים ונוגסת בה כמו שהיא. טעם מתוק מיוחד עוטף את בלוטות הטעם והחגיגה מתחילה. מהגויאבות אפשר לעשות, רטבים, לצלות אותן כמו שניצלים וגם להכין ריבות מצויינות.
פעם היה לי עץ גויאבות בחצר (כשגרתי במושב) והיו על העץ המון המון גויאבות. כמו לפולניה מצויה, היה לי חבל לזרוק, אז קטפתי המון גויאבות והחלטתי להכין ריבה.
רחצתי את הגויאבות וקטמתי לכולן את הקצוות. ריח נהדר של גויאבות התפשט בכל רחבי הבית, חתכתי את הגויאבות לקוביות, הנחתי בסיר, פיזרתי על הגויאבות קילו סוכר ומיץ משלושה לימונים עסיסיים והנחתי על אש קטנה. הגויאבות התבשלו לאט ותוך כדי נכנסה העוללית הביתה.
"מה זה הסירחון הזה?" הייתה השאלה הראשונה שלה במקום שלום.
"זה לא סירחון" עניתי לה "אני מבשלת ריבת גויאבות"
"איכס... אני לא אוכלת את זה"
"אל תאכלי, לי ישאר יותר" עניתי לה.
הגויאבות המשיכו להתבשל והריח התגבר ואז הגיעה יפת הנפש הגדולה מהצבא.
"מה מסריח כאן?" היא שאלה ועיקמה את האף
"קודם כל זה לא מסריח ושנית, זאת ריבת גויאבות"
"איכס... אני לא אוכלת את זה" היא הצהירה בדיוק כמו הקטנה
"אל תאכלי, לי ישאר יותר ולא אומרים איכס על אוכל" עניתי לה וקצת נעלבתי, כאילו מה? מילא הקטנה שהייתה בגן חובה, אבל מהגדולה ציפיתי ליותר התלהבות, הגדולה אספה את הקטנה והציעה לה לאכול בעיר כדי להימלט מהריח.
הריבה גמרה להתבשל, הריח עוד נשאר ואז הגיע בעלי שעוד חי איתי אז בתוקף חוזה הנישואים. גם הוא שאל מה מסריח וכשהבהרתי לו שזאת ריבת גויאבות הוא שאל אם זה חייב להישאר בתוך הבית. אמרתי לו שלא, זה לא ממש הכרחי ומרוב ההתלהבות של כולם מהריבה, זרקתי אותה לפח ומאז לא הכנתי ריבת גויאבות למרות שהריבה יצאה נהדר.
רק שתדעו מה מפסידים כל האלה שמתעבים את הגויאבות, הגויאבה עשירה בויטמין A, B, ו-C ויש בה ערכים תזונתיים רבים נוספים, הגויאבות האדומות נחשבות ליעילות מאוד במלחמה בסרטן, הגויאבה טובה מאוד נגד וירוסים ולכל מי שסובל מעצירות, אז עלי העץ של הגויאבה טובים מאוד כמשלשלים.
אני פריקית של גויאבות ורק בגלל הגויאבה אני לא אגור אף פעם באלסקה כי תנאי הקור ששוררים שם לא מאפשרים לגדל את הגויאבות.
ועל גויבות מקסמי כתיבתך היפה.
אני אוהבת גויאבות ודי להעליב, הן טעימות בדרכן ממש כמו הרימונים והקלמנטינות המבכירות
על מנת לשמור על 'שלום-בית' אני מאחסנת
את מספר הגויאבות במרפסת... אך לא אוותר על הפרי הזה!
אך בזיכרון ילדות כן הוצפתי כשקראתי את הסיפור שכתבת. גרנו בשיכון של עולים, לכל משפחה היה שטח קטן לעיבוד עצמי. לנו היה עץ גויאבות ועוד כמה גידולים שלא ממש הצליחו. אבל דוקא עץ הגויאבות נתן פרי. ותמיד היה זה בראש השנה. אחותי ואני היינו מתחלפות בשמירה, שלא יבואו ילדים לקטוף מהעץ. וכמובן שלמרות השמירה - לא נשאר על העץ פרי.
ואגב כאשר הייתי עולה לאוטובוס עם שקית גויאבות מיד נתקלתי במבטי משטמה של חלק מהנוסעים.