כלה נצחית

רק אתמול נטולת דאגות הייתה, ובאמתחתה אלף ואחת תכניות ממתינות למימושן. היום עטופה היא בתכריכיה, עמם ארוזים כל חלומותיה והגיגיה. בפינה השמאלית עומדת שמלתה המיותמת. האם זה תעתועי הגורל? האם זו ארץ מקוללת? כאשר שומעים על עוד פיגוע, את חושבת - תודה לאל שזה פסח עליי. שגרת הפיגועים מכהה את החושים, הרגישות מחוספסת יותר, אך כאשר שומעים סיפורי אנוש של יחידים, הלב מתחמץ עוטף אותנו הצער, הזעם וחוסר האונים. זעם השואל עד מתי, וחוסר האונים על שאדם טרם יבש על מדרכות אפורות, והפיגוע הבא ממתין מעבר לפינה. הכפילות ממשיכה בחיינו, עין אחת דומעת, והשנייה מחייכת, יד אחת קופצת אגרופה, ואחרת מלטפת. בוכים וצוחקים, נופלים וקמים, חתונות ולוויות, שמחות ועצבונות. קושרים אנו את הקצוות, מכורח המציאות והרצון לשרוד.