אש וגופרית ותמרות עשן עבר והוה

התמונות שהופיעו על המרקע היו קשות לצפיה . ירי תותחים לתוך שכונות מגורים הומי אדם ותמונות של גופות ילדים מדממים.המצלמה המשיכה לצלם ולהראות גויות של נשים וילדים שנשחטו ע" המוכבארת , אנשי הביטחון של הרודן הסורי.. אש התותחים המשיכה לכתוש את הרובעים שבהם התמקמו המורדים . מנגד היו תקיפות מורדים נגד כוחות הביטחון הסורים אולם בסופו של יום נשאר המצב סטטי. שני הצדדים כתשו אחד את השני ומניין ההרוגים המריא לגבהים . ירי התותחים העיר בי זיכרון נושן זיכרון שנחרט עמוק בתוכי ושהזמן דחק אותו לקרן זוית . זיכרון על אש וגופרית ותימרות עשן . על תותחים שפגזיהם יצרו הרמוניה דמונית כשהם מלווים בצלילת מטוסים יורקי אש שהאירו את שמי התעלה. הכל חזר כאילו היה זה רק אתמול.והאתמול היה מלחמת יום כיפור. וכמו בסרט נע התמונה חוזרת . אנחנו דוהרים לתוך סיני.הנה החולות שאירחו אותנו והנה אני שם.................. הנשק שאחזתי בידי הפך להיות חלק ממני. הוא ישן לצידי וטייל עימי על הגבלאות החוליות שהקיפו את המתחם ששימש לנו כבסיס. מרחוק נשמעו קולות הפגזים שהומטרו על התעלה. היה זה מראה סוריאליסטי מטוסים צללו מטילים את מטענם על המטרות שהיו לצידי התעלה. . לא לכולם שפר הגורל חלקם נפגע ע"י ירי טילים והם התנפצו אל הקרקע בלהבה שהפכה למדורת אש מאירה את שמי התעלה.. אש התותחים והמטוסים היתה כה רבה שהתעלה הוארה כמו באור יום. עמדנו שם מרחק של כמה ק"מ משקיפים בחוסר אונים על הקרבות מבלי יכולת לעזור. הנשק שבידנו היה טוב להגנת המתחם מפני אנשי הקומנדו המצריים שנהגו לנחות בהליקופטרים ולשבש את התחבורה הצבאית. בבוקר התברר לנו שאנו מגינים על מתחם שהמצרים ניסו לתקוף מספר פעמים ללא הצלחה. ואז הרגשנו את טבילת האש הראשונה כאשר הופיע מטוס מצרי וצלל לעברנו כשהוא יורק אש תותחים. היינו חשופים ללא הגנה מאחר וטרם הספקנו להתחפר. חיילי הפלוגה נראו מתרוצצים בין גבעות החול מנסים להתחמק מאש התותחים ואז הופיע מטוס ישראלי שטס נמוך ובקרב אוירי קצר פגע והפיל את המטוס המצרי שנפל לא הרחק מאיתנו. בתוך דקות נתפס הטייס שיצא ללא פגע. עכשיו התפנו כולם לחפור עמדות ולדפן אותם בשקי חול. . העוזי שאחזתי יכול אולי לפגוע באנשי הקומנדו המצריים ואולי גם במסוק שינחת אולם אין ביכולתו לאיים על מטוס מיג מהיר... לא היינו מוכנים לתקיפת מטוסים ולכן לא הופעלה מכונת היריה היחידה שהייתה ברשותנו... ביום הראשון שלנו במלחמה זכינו לעוד תקיפת מטוס שערך מעלינו סיבוב הקפי תוך שהוא מפעיל את תותחיו ולאחר מכן הטיל פצצה שלא גרמה נזק. ושוב ראינו מטוס ישראלי מגיע קרוב לקרקע ובקרב אוירי קצר מפיל את המטוס המצרי.. הדבר נסך בנו בטחון. ידענו שכל תקיפה תגרום להזנקת מטוס מביר גפגפה שיבוא לשמור עלינו. לאחר מספר תקיפות מטוסים הובהר לנו כי מטרתם הייתה לפגוע בטיל הוק שהיה מוצב על כן שילות. רק לאחר מספר ימים נודע לנו כי אנו מגינים על מתחם שמכיל טיל הוק עשוי. קרטון. היה זה טיל דמה שמטרתו הייתה למשוך אליו את אש האויב. היה ברור שהמצרים מיחסים לו חשיבות ולכן חזרו לתקוף למרות איבודי המטוסים. ידענו כי המיצרים עלולים לשלוח גם יחדת קומנדו בניסיון להשמיד את הטיל. בלילות היינו ערים לכל רחש והוזהרנו לשים לב לנחיתת הליקופטרים. הנשק היה תמיד טעון ומוכן לפעולה. הוא היה החבר הטוב שלנו ששכב בלילות צמוד לגופנו. בשעות היום ישבנו בעמדות הצפופות משחקים קלפים ומספרים בדיחות. ברגעים אלו הייתה המלחמה רחוקה מאיתנו. המצרים שחצו את התעלה לא ניסו להתקדם לתוך סיני , ראינו מרחוק טנקים אולם לא ידענו אם אלו טנקים שלנו או טנקים של המצרים. החשש שלנו בימים הראשונים היה תקיפת טנקים מאחר ולא היה לנו נשק מתאים לעצור אותם. ככל שחלפו הימים ידענו גם מתוך הדיווחים שהמצרים נעצרו בקו הגנה שקבעו.. חשבנו לעצמנו טוב שכך. אילו היו מחליטים להתקדם הלאה לא היינו יכולים לעצור אותם בעזרת העוזים. הייתה זו מלחמה דה לוקס. אולם רחוקה מפגיעה באזרחים המלחמה שנעצרה בסיני הרחיקה את ירי התותחים מפגיעה באזרחי המדינה .אחרת מי יודע אם לא היינו חוזים בתמונות הזוועה של בתים פגועים והרוגים רבים ברחובות הערים כפי שאנו רואים היום על המסך מה שקורה בסוריה.