אורי שלי

משתפת אתכם במשהו שכתבתי לפני כמה שנים לזכרו של אורי שלי. ארבע עשרה שנים.... אלוהים אדירים. פקחה את עיניה הלאות . הזמן הארור הזה שאינו עוצר. שעון החול הזה שגרגריו הזהובים זורמים לאיטם ללא רחם. הדלתות הסגורות של נפשה נסדקו. הרגישה את הפחד זוחל משתלט כמו שמיכה עבה. רק לא לחשוב לא לחשוב, פקדה על עצמה, אך הסדק הלך והתרחב ככל שנקפו השנים. לפני 14 שנים ... בבוקר אותו יום ארור.. הוא הסתדר כדי לצאת לאוניברסיטה. ניסה להדליק את הטלויזיה בחדרו. שמעה קריאה כועסת: נמאס לי. בזמן האחרון כל דבר שאני נוגע בו נהרס. ידעה כי לא על הטלויזיה הוא מדבר. מקטעי דברים הבינה כי יחסיו עם נערתו עומדים בפני סיום. "אל תכעס, נסדר אותה עד שתחזור בסוף השבוע. שום אסון נורא לא קרה ילד". לא נרגע, הביט בה בכעס כאילו אשמה. "אמא תעשי לי טובה אין לי כוח לשיחות מוטיבציה". אמר שלום כעוס לאביו ויצא. כל אותו יום התהלכה ובלבה מחנק. מדוע כל שיחה עמו מסתיימת בזמן האחרון במלים קשות? הבטיחה לעצמה כי כאשר יתקשר בערב תדבר רכות. באותו ערב ישבו היא והאיש שלה, רואים תוכנית בטלויזיה. "איציק" אמרה " "אני לא יודעת מדוע הוא כל כך מריר בזמן האחרון". בואי הנה חבק אותה אליו, תפסיקי לדאוג אשה. הוא בסדר. כולם עוברים אותם משברים בגילו. הכל יהיה בסדר. התרפקה על חום גופו. איש שלי. הרי אהבתך היא המחזיקה אותי. הטלפון מצלצל אמרה בקול מתפנק תענה אתה. מיז ה יכול להיות בשעה כל כך מאוחרת? קם לאיטו, איש כבד, הרים את השפופרת. כן בבקשה. ראתה את פניו מחוירות כפני האפר. מה? שמעה אותו אומר - מתי? איך? קולו רעד כאילו בוכה. הרגישה יד כבדה תופסת בלבה. משהו נורא קרה, ידעה זאת. מה קרה איציק? סגר את השפופרת. ישב על ברכיו לפניה אוחז בידיה. "מה, מה קרה?" של מי הקול הקר הזה תמהה בליבה. "היתה תאונה במעונות, מישהו ירה בו, תאונה, פגע בראש, הוא בהדסה בניתוח". הביטה באיש הזה שבבת אחת הפך לאיש אחר. בחוסר אונים הביט בה: עשי משהו שיהיה זה חלום רע. לא לחשוב לא לחשוב הדהד קול במוחה. חבקה אותו בכל הכוח. לא לבכות, הרי האיש שלה חולה בלבו. בוא, אמרה בקול רך. נסע לשם. יהיה בסדר איש שלי. הלילה הנורא מסתחרר בראשה. זוכרת, זוכרת. צלצלה לאחיה. "ירו באורי, תאונה, סע מהר לבית החולים". כל הדרך הכינה עצמה לרע ביותר. "דליה מה יהיה?" דמעות זלגו מעיני האיש הגדול. בבית החולים חיכו כבר אחיה ואחיותיה. משפחה חמה שלי. התנפלו עליה, אשה קטנה שכמותה. והיא כאבן. רק לא להישבר... הקול הזה שבתוכה, רק לא להראות. שאם היא תישבר הרי כולם ישברו וזה אסור... ואבן גדולה יושבת בלבה. איך תודיע לבתה, בתה האהובה המופלאה, שילד בבטנה. לא לחשוב... בבוקר נודיע לה. בשכבה במיטתה אחרי שנים רבות כל כך שאלה את נפשה למה הרגישה כך? מדוע אסור? מדוע גזרה על עצמה שקט נורא כזה? הרי זה בנה האהוב. יקירה. מחמל נפשה. ידידה הטוב ביותר. יומיים שכב בלי הכרה. לא יכלה להיכנס ולראותו. "איזו אשה נוראה את" חשבה. לא נכנסת לראות את בנך. ידעה כי אם תראה אותו יהרס מסך האשליה שבנתה כבר ברגע הראשונה ששמעה על כך והיא תמות. ואני כל כך מפחדת מהמוות. פחד היולי, ראשוני, הפחד הגדול של חייה הפך למציאות. בן שלי ..... ואחר כך הכל מעורפל. ההלוויה, האנשים התלויים לה מכל צד. והאיש שלה. והבת שלה הטובה, תינוק בבטנה אוחזת בה בחזקה. והיא, עיניים קודחות ויבשות, פניה קשות וקרות. ורק אל תגעו בי בבקשה. לא יכלה לסבול מגעו של איש. אם תגעו בי, אשבר. הכל רק לא לחבק, לא לפנק, לא לבכות על צארי. לא לרחם עלי. ואנשים נכנסים ויוצאים, עיניהם קודחות בה חור: איך היא לא בוכה? איך היא לא צועקת? מחכים לשבר הגדול. אבל היא כאילו מהצד. זה קרה למישהו אחר, לא לה. מהצד. ומדברת, ומקבלת את האנשים. ובזווית האיש שלה השבור ההרוס. ומשהו בתוכה לוחש: אבדת גם אותו... גם אותו... ואחרי זמן האיש שלה איבד עצמו, איבד את רצונו בחיים, ואז המכה השניה הנוראה. "אני מצטער" אמר הרופא הידיד "זהו גידול סרטני, ואינני מבין כיצד התפשט כל כך מהר. אין מה לעשות". הרגישה כאילו אבן הכתה בלבה. אלוהים אדירים גם זה? ולא ברכה את אלוהים כאיוב בשעתו.לאט לאט נזלו החיים מגופו של האיש שאהבה כל כך, אלוהים אדירים, מצחיק כמה הרואיות יש בסרטים שראתה. בספרים שקראה על אנשים חולים, הכל סטרילי לא כמו בחיים לא ולא. בחיים האמיתיים חודשים של כאב, צער, וחוסר אונים. ואז נגמר הכל. דליה בעוד שבוע ביום השואה (כמה אירוני) ימלאו 17שנים למותו של בני אורי. היום הזה שבו אנו מבכים 6 מליון מבני עמנו שנרצחו על ידי הנאצים, קיבל א