אורי

ביום חמישי שוב ברוטינה שנתית כואבת, יום השואה. ארור היום הזה בו אנו נזכרים בזוועה בששה מליון יהודים שנרצחו על ידי הנאצים. ואני, ביום הזה, מבכה את בני אורי שנהרג לפני 17 שנים וביום השואה קברתיו. כמה סימבולי . אז אני רוצה לשים כאן כמה דברים שכתבתי כדי להזכיר את הילד היפה החכם והמופלא שלי. השמים רקועי נחושת מבהיקה, מגן קלל מעל ראשי, ועיני העששות מדמעות תמותה איך יבקיעו בעדן אליך אלי. אל מלא רחמים ורחמים אין בו, ולא היו ולא יהיו ואינם פה. ומלים שרציתי לומר נשברות בדרכן אל האין, כי אינך, ולא היית. ומרות מלותי המפללות בדמעותי עדיין. נפתלות דרכיך אלי, רם ונסתר מקום שבתך, ונסתר בני בחיקך ואין קול ואין תשובה. ידי אגרופים קמוצים למולך, הראה עצמך, מלחמת עולם ביני לבינך. בני, אהובי, היפה הנפלא, לא בגן עדן תהי מנוחתך, כי תחת אבן מוטל גופך. כי אין גן עדן, ולא גהינום ואין דבר, רק הריק האיום. רק דמעותי המרוות את מקום משכבך, יורדות כטל על זכרך. ואם יש מקום מעבר לחרדה, ילווך אור אהבתי בדרכך.