לילדי אורי - 17 שנים למותו

שעון החול של חיי נסדק, גרגרי זהב רודפים זה את זה זורמים עד דק. אצבעותי השלובות ביאוש שלוחות לעצור את החול הניגר, אך לבי מייבב "הרפי כי דבר לא נותר". **** הקול הקטן, העיקש קורע לאטו את מסך האשליה הכבד הסוגר על נפשי המעונה: "הוא איננו, לא יחזור". ומיד אני מוסיפה מסך על מסך: "הוא פה, הוא יחזור". ****** אורי שלי, ילדי, אהובי, הנמצא אתה שם מעבר לענן? השומע אתה את הלמות הדם הגועש בלבי השבור הממאן להינחם. * חש את געגועי האין קץ שלי? בוא אלי, בוא אלי ילדי, אני כבר לא יכולה לחכות? **** במגירות הלב הנסתרות הסגורות כמגירות שבחדרך, טמנתי דמותך. במפתח הלב השבור, נעלתי זכרך. "את תיבת פנדורה אל תפתחי" לוחש הקול בקרבי "פן בתוכה תיבלעי".