רוכבים ושרים

אפשר להוציא את הגבר הישראלי מהצבא, קשה יותר להוציא את הצבא ממנו. כך מדגימה חבורת רוכבי אופני שטח שכל חבריה חצו את ה-60, לוחמים בצנחנים בעברם, שאכלו מאותו מסטינג החל משנות ה-70 ואילך, בסדיר ובמילואים, חלקם עברו יחד את מלחמת יום כיפור וגם אחרי שהחזירו את המדים, ממשיכים לצאת ל"מילואים" כבר 20 שנה, בארץ ובחו"ל, רק שהתנאים עכשיו משופרים בהרבה, שלא לדבר על האוכל.

במרץ האחרון חזרו מטיול אופניים שארגנה להם "איסתא ספורט" בקפריסין, אחרי שדיוושו ביחד גם בחבל פרובנס, ברומניה, אוסטריה וסלובניה וכמובן בכל רחבי הארץ. במילואים האלה הם אמנם לא נלחמים באף אחד, חוץ, אולי, מהעליות התלולות שבדרך, אבל האחווה, החברות וגם המשמעת וההיררכיה הצבאית, עדיין שם.

סרט בשם "טיול אופניים לפרובנס עם ותיקי הצנחנים", שעשה על החבורה איש הטלוויזיה מוקי הדר, משקף את ההווי המיוחד בין הצנחנים המדוושים, שעל רקע הנופים הציוריים, הכפרים, הבגט, הגבינות והיין, משמרים את הרוח הצה"לית, כלומר מאפשרים ל"גיורא המפקד" לקבוע מסלולים, לחלק פקודות ולאסור מכל וכול רכיבה ללא קסדה.

גיורא קולמן, קודקוד החבורה (צילום באדיבותו)

רצה להשוויץ ופתח את הראש

"עבדך הנאמן פתח את הראש לפני עשר שנים ברכיבה בשער הגיא וסיים עם 40 תפרים", מסביר גיורא קולמן בן ה-64, הקודקוד של החבורה, את הרגישות לנושא. "רציתי להשוויץ ורכבתי בלי קסדה. היום זה לא קורה. לא אצלי ולא אצל אף אחד מהקבוצה".

קולמן, המתגורר במושב ערוגות ועוסק במערכות השקיה, שייך למחזור פברואר 73' של יחידת החבלה המוצנחת בצנחנים, המהווה את הגרעין הקשה של קבוצת הרוכבים, אלה שחווה ביחד את מלחמת יום כיפור. "אני לא חי את העבר", הוא מתחמק משאלה על המלחמה ההיא, "אני לא אוהב להיות שם. מה שהיה, היה. יש אצלנו כמה בחבורה שזוכרים הכול".

אפשר לומר שכל מי שהיה שם נמצא על הספקטרום של פוסט טראומה?

"אין אחד שעובר דבר כזה ולא נפגע. אתה יורה, יורים עליך, אתה יכול למות בכל רגע. שני חברים שלנו נהרגו, אחד נשאר קטוע רגל, אחד קטוע יד שמצטרף אלינו על אופניים מיוחדים לכל הטיולים. מי שאומר שחוויה כזאת לא משפיעה, או משקר, או לא היה שם".

 
חבורת הרוכבים בטיול אופניים בפרובאנס. צילום: שלמה הרבט

החברים האמיתיים - מהמילואים

קולמן וחבריו מעדיפים להיזכר בתקופת המילואים שהגיעה אחר כך, 20 שנה של חופשות מהחיים, שבילו יחד. "יצאנו למילואים לפעמים שלוש פעמים בשנה", מספר קולמן. "היינו מחזיקים קו בלבנון, בנגב, בערבה, בשטחים. באותן שנים גם למדנו, עבדנו, התחתנו, הקמנו משפחות, אבל שם תמיד היו החברים האמיתיים וכשהגיע צו המילואים, כולם התייצבו. אנשים היו חוזרים מחו"ל כדי להתגייס. לא ויתרנו על זה, הייתה תחושה של יעוד, של שייכות".

לאורך כל השנים נפגשו החברים ומשפחותיהם גם מחוץ למפגשי הגברים שארגן עבורם צה"ל, יצאו לטיולים ביחד, ערכו אירועים משותפים, התארחו זה אצל זה. "ב-1996, כשהשתחררנו מהמילואים והילדים כבר גדלו", מספר קולמן, "החלטנו לייסד משהו חדש. התחלנו עוד קודם ללכת את שביל ישראל, אבל זה שעמם קצת, עד בשלב מסוים אחד מאיתנו חזר מארה"ב ואמר 'יש טרנד חדש, אופני הרים'".

הם רכשו אופניים וציוד ומאז הם יוצאים אחת לחודש לרכיבה במסלולים ברחבי הארץ ומדי פעם גם בחו"ל. "התחלנו 15 חבר'ה", מספר קולמן "ולאט לאט הצטרפו גם פקודים שלנו מהצבא וגם כמה מהמפקדים שלנו. בטיול האחרון בקפריסין היינו 34 איש, כולנו בני 62 עד 67. יש בינינו שני רופאים, דוקטור לפסיכולוגיה, דוקטור לחקלאות, מרצה בכיר למחשבים באוניברסיטת תל אביב, עורכי דין, שרברב, מסגר". 

 
צילום מתוך הסרט מהסרט טיול לפרובנס עם ותיקי הצנחנים של מוקי הדר 

קולמן וחבר נוסף, משה גטה מעפולה, חולקים ביניהם תפקידים, גם ברמה המעשית וגם הפסיכולוגית. "אני מתעסק יותר בנושא המסלולים, משה על הצד הלוגיסטי. איסוף כספים, הזמנת טיסות ובתי מלון וכדומה. חוץ מזה, אני הקשוח והוא הממתן, הסבלני והמכיל. לפני שנתיים, למשל, רכבנו באזור אילת ואני תמיד מקפיד שנהיה ביחד. פתאום אחד מהחבר'ה החליט להמשיך לבד. אני, עף לי הסכך, כמו שאומרים, בעיקר כשהגענו לנקודת ההתחלה ומצאנו אותו שם, עומד ומחייך. רציתי להשעות אותו על המקום מהקבוצה לשנתיים, אבל משה בא והרגיע והוריד את ההשעיה לשלושה חודשים". 

 
חבורת הרוכבים בטיול אופניים בפרובאנס. צילום: שלמה הרבט

לא מפסיקים לרכוב

לצד הדיוושים החודשיים, הם לא מוותרים על "מילואים" אחת לשנה בדרום. בירוחם, מצפה רמון או אילת. "אנחנו מבלים שם מיום רביעי עד שבת, רק גברים. ישנים באכסניות, רוכבים על האופניים, מטיילים ונהנים. לנשים שלנו היה קשה בהתחלה, אבל היום הן מפרגנות ושמחות בשבילנו".  

הם מקפידים אמנם לרכב על שבילי שטח סלולים ורחבים יחסית ולא להסתכן בשבילי אקסטרים, אבל לפעמים גם אבן קטנה יכולה לגרום לתאונה, כך שאחד החברים כבר פרק כתף ואחר שבר את עצם האגן. "ברור שבגילנו, יש יותר סכנות", אומר קולמן "ויש בעיות בריאות, פה סוכר שם בקע, ולכן אנחנו לא עושים שטויות. בארץ ובחו"ל, לא משנה כמה אנחנו, יש איתנו חובש ויש רכב מלווה, למקרה שחס וחלילה קורה משהו, מישהו נפצע, חסר מים, או סתם בא לנו לאכול אבטיח או לשתות בירה קרה".

ואיך הרכיבות משפיעות על הבריאות?

"זה בטוח עושה טוב, בכל גיל. רכיבה על אופניים משפרת את הקואורדינציה, שיווי המשקל וכמובן תורמת לסיבולת לב ריאה".

אחד מהצעירים בחבורה, בני מחזור 75' של החבלה המוצנחת, שהצטרפו לחבורה לפני עשר שנים, הוא ד"ר שלמה הרבט, בן 62, מטפל משפחתי ופסיכותרפיסט המתגורר בנתניה, "גיורא קולמן היה המ"כ שלי", הוא מספר, "ועד עכשיו הוא 'המפקד גיורא' מבחינתי, למרות שהוא סיים את השירות כסמל ראשון ואני הגעתי לדרגת סרן".  

 
חבורת הרוכבים. צילום: יח"צ

החוויות הקשות מחזיקות אותנו ביחד

כאיש מקצוע ומהיכרות אישית עם בני הגרעין הקשה של חבורת הרוכבים, אלה שעברו את מלחמת יום כיפור הטראומטית, הרבט מאמין שהחוויות הקשות הן הדבק שמחזיק את בני מחזור 73' ביחד. "הם המשיכו להיות צמודים כל השנים", הוא אומר, "אצלם זה סוג של קבוצת תמיכה. הם עד היום מעבדים ביחד את מה שעברו שם, חוזרים לזה שוב ושוב. יפה לראות כמה החיבור ביניהם תומך. יש שם מערכות יחסים קצת ילדותיות לפעמים, עם ירידות אחד על השני, אבל עם המון אהבה. כשציינו 40 שנה למלחמה, עשיתי להם סדנה פסיכולוגית באילת וראיתי כמה זה נגע בהם רגשית, הם שיתפו פעולה וזה היה מאוד חזק".

שלמה הרבט בטיול אופניים. צילום: באדיבותו

גם עצם העיסוק בספורט, רכיבת אופניים במקרה זה, הוא תרפיה?

"בוודאי. קודם כל זה כיף, כי הרכיבה היא משהו פיזי מאוד חזק, אבל גם העובדה שעושים את זה ביחד, מה שמאפשר לדבר ולחלוק".

ולמה בעצם לקרוא לזה "מילואים"?

"כי יש בטיולים האלה הרבה מהשחזור של איך שהיינו פעם, בתקופת הצבא. העניין של ההתמודדות המשותפת, הניווטים, השהייה בשטח, הארוחות שמכינים ביחד, חלוקת הסמכויות והתפקידים. אין מה לומר, כיף לחזור לנעורים, לתקופה שבה היינו בשיא תפארתנו".

החברות, אגב, לא מתבטאת רק בבילויים משותפים. "כל חודש אנחנו גובים כסף על הטיולים ותמיד נשאר משהו בקופה", מספר קולמן, "כך שאם מישהו זקוק, יש מה לתת לו. כשאחד מאיתנו קרס כלכלית, עזרנו לו למלא את המקרר ולשלם את המשכנתא. יש אצלנו שני חבר'ה, אפיקורסים מהמשומר הצעיר, שלא עשו להם בר מצווה, אז העלינו אותם לתורה בגיל 60 פלוס וזו הייתה חוויה מאוד מרגשת. אנחנו שומרים אחד על השני, לטוב ולרע, זה לא ניתן להבנה. זאת משפחה וגם אם יש כאלה שאתה פחות אוהב, הם בשר מבשרך. לא תחליף אותם באף אחד".

רובין פוד - הקריירה החדשה של השף קובי קרולה

מנתח הלב הבכיר שהתחיל לרוץ בגיל 52 ומאז לא מפסיק

יצאנו לפנסיה, ומה עכשיו?

יותר טוב בשניים: חברים חדשים בגיל מבוגר 

המדינה מפקירה את הקשישים