רות מילרד: אף פעם לא מאוחר להתחיל לכתוב

סיפורם של אנשים שהציונות סחפה אותם לארץ חדשה, הילדות הפשוטה אך המאושרת של פעם, המלחמה בשורות הפלמ"ח ועכשיו גם ההישרדות בשואה, הם החומרים המרכיבים את ספריה של רות מילרד. הקריירה הספרותית המאוחרת של מילרד בת ה-78, שמעולם לא כתבה עד שאחד מנכדיה תבע ממנה "סיפורים מהבטן", היא ההוכחה שניתן להמציא את עצמך מחדש בכל גיל. ספרה הראשון של מילרד "כל גל נושא מזכרת" (הוצאת "אביב"), שיצא ב-2006, מגולל את קורות משפחתה החל בעיירה הקטנה בפולין, דרך ילדותה בחיפה והשירות בחטיבת הראל בפלמ"ח ועד הקמת קיבוץ מלכייה, כרומן היסטורי המשקף את קורותיו של דור שלם. בספר חדש, "ילדי היערות", שזה עתה סיימה את כתיבתו, היא מתארת את סיפור הישרדותו המופלאה של גיסה חיים, ילד שברח ליער מהנאצים שטבחו ביהודי עיירתו באוקראינה במלחמת העולם השנייה והצליח להיוותר בחיים, להגיע ארצה ולהקים כאן משפחה. מלבד חיבורים שכתבה בילדותה בבית הספר, מילרד, כיום תושבת תל אביב, אם לשתיים וסבתא לשישה, מעולם לא עסקה בכתיבה. במשך 20 שנה שימשה כמנהלת אדמיניסטרטיבית ברשות הטבע והגנים, עד פרישתה בגיל 58. "בוקר אחד הרגשתי שאני מאבדת את הסבלנות, הבנתי שמיציתי והחלטתי להפסיק לעבוד ולצאת לפרישה מוקדמת. אחרי שטעמתי את כל העוגות בקונדיטוריות של תל אביב עם חברותיי, גם זה נמאס והתחלתי לעבוד בחנות לשעונים עתיקים בתל אביב למשך כמה שנים". נקודת המפנה הגיעה כשנסעה עם בעלה לבקר את בתם ואת נכדיהם, שהתגוררו אז בארצות הברית. "מדי ערב הייתי מקריאה סיפור לנכד שהיה אז בן שש, עד שערב אחד הוא אמר לי, 'סבתא, היום אני רוצה סיפור מהבטן. ספרי איך אימא שלי נולדה, איך הגעת לארץ, על ההורים שלך'". מילרד החלה להמציא סיפורים והמשיכה בכך בכתב, גם לאחר חזרתה ארצה. "כשראיתי שאני מאוד נהנית לכתוב ונתקלתי בקורס לכתיבה יוצרת באוניברסיטה העממית בניהול ד"ר דורית זילברמן, החלטתי ללכת על זה ברצינות". במהלך ארבע השנים שבילתה בקורסים לכתיבה יוצרת התחילה לכתוב את ספרה הראשון, כשהיא מביאה כל קטע שסיימה לזילברמן, וזו מעודדת אותה להמשיך. "בסופו של דבר היא אמרה לי: 'יש לך ספר טוב בידיים. תוציאי אותו לאור'".


את "כל גל נושא מזכרת" היא מגדירה כ"רומן משפחתי". הוא מספר על הדחף הציוני שהביא את הוריה מפולין, דרך כמה שנים בצרפת, לארץ ישראל של השלטון הבריטי. היא מתארת את המסע ארצה באנייה לנמל יפו, כשהיא עצמה ילדה בת ארבע וחצי, את ההתאקלמות בארץ החדשה, בתחילה אצל קרובי משפחה בכפר חסידים ואחר כך בחיפה של שנות ה-30. בשפה ציורית לוקחת מילרד את הקוראים במכונת הזמן אל מציאות החיים והאווירה של אותם ימים. הילדות בבית הפשוט והחם, הלימודים, הצופים, אניות המעפילים המגיעות לחופי הארץ ונשלחות בחזרה וסיפוריו של אבא, שעליהם הלבישה פרטים מדמיונה. גם עזיבת הבית המרדנית בגיל הנעורים לטובת חיים בהכשרה של קבוצת כנרת, הגיוס לפלמ"ח בגיל 17, חיי החלוצים שמקימים קיבוץ על קרקע חרבה יש מאין והחתונה בימי הצנע מתארים עולם שנגוז ומנטליות תמימה ואידיאליסטית שכבר איננה בנמצא. אחרי השקת הספר, פנה אליה גיסה חיים, בעלה של אחותה, ניצול שואה שמעולם לא דיבר על התקופה ההיא ובכל פעם שנשאל עליה, ענה בלאקוניות, בבקשה שתעלה את סיפורו על הכתב. "עבורי השואה הייתה תיקים שהוכנו בבית, עם פלישת הצבא הנאצי לאל עלמיין, כדי שנוכל לברוח אם יפלוש לארץ ישראל. עבור חיים, זה היה סיפור אחר לגמרי, אבל כל השנים הוא שתק, כי כל כך רצה להיות ישראלי. לא מזמן הוא נסע לפולין ופגש במשפחה הפולנית שעזרה לו באותה תקופה, וזה כנראה עורר אצלו את הצורך לדבר. הוא החליט לסגור מעגל". הסיפור נכתב מנקודת מבטן של שלוש דמויות. הראשונה היא דמותו של לאוועלה (כך הוא נקרא אז) בן ה-12, שבורח ליער, פוגש שם את אחותו ואת אמו שנמלטו גם הן ובסופו של דבר, לאחר שלא שרדו, נאלץ לקבור אותן באדמת היער במו ידיו. הדמות השנייה היא של חיים הבוגר, שמגיע לארץ ישראל דרך מחנה המעצר בעתלית, מתיישב בקיבוץ איילת השחר ולאחר מכן מתגייס לפלמ"ח, והדמות השלישית היא המספרת. "הסיפור שלו הוא ממש לא ייאמן. היה לו מאוד קשה להעלות את הדברים שהוא הדחיק וכל כך הרבה שנים לא רצה לזכור ולמצוא את המילים הנכונות לתאר את מה שעבר עליו. למרות הקושי, הצלחתי למשוך ממנו עוד ועוד מידע, שאלתי אותו שאלות בעקבות תחקיר שערכתי על התקופה והשלמתי את החסר. אחרי שהוא קרא את החומר, הוא אמר שהצלחתי להרגיש אותו וממש להיכנס לו לעורקים". לדבריה זה איננו סיפור היסטורי ולא ספר שואה. "זה סיפור חיים שמשקף תקופה שלמה, מהעיירה הציונית באוקראינה (באזור שהיווה בתקופה מסוימת חלק מפולין), עם הפרוטות שנאספו בקופסת קרן הקיימת לישראל, ועד לסיפורים הבלתי נתפשים של ילדים קטנים שחיים ביערות קפואים, כשחצי פרוסה של לחם עבש, מפרידה בינם לבין החידלון". מעבר לחשיבות של תיעוד תקופות שהיו ואינן, הכתיבה, היא אומרת, מעניקה לה סיפוק שמעולם לא חוותה. "אני מרחפת בעננים, אני חיה את זה 24 שעות ביממה. הכתיבה נותנת לי חיות, חיוך על הפנים. אני גם קוראת המון כדי להעשיר את הכתיבה, וזו תעסוקה נפלאה. גם אחרי הכתיבה, כשאנשים אומרים לי שנהנו לקרוא את מה שכתבתי ושהרגישו שאני מספרת גם את הסיפור שלהם, אין תחושה נפלאה מזאת".
עוד על כתיבה ותיעוד:

סדנאות כתיבה: דרך נוספת להתבטא וליצור

מתעדים סיפורי חיים

תיעוד סיפורי חיים: איך עושים את זה נכון