רחמים מלמד-כהן, חולה ALS, מצייר בעיניים

"כשהייתי גוזל קטנים היו צעדיי משל הוריי / כשגדלתי שווים היו צעדיי לצעדי הוריי / כשסבתי קטנו צעדיי משל ילדיי וצעדי נכדיי גדלים עד בלי די / ועכשיו צעדיי אף אינם צעדי צב, כיסא הגלגלים הוא המושב". השורות הללו לקוחות מתוך "לו", ספר הילדים של רחמים מלמד-כהן, חולה במחלת ניוון השרירים ALS. מלמד-כהן בן ה-61, סב ל-27 נכדים, היה בן 47 כשאובחן לראשונה כחולה ALS, אולם בעוד רופאיו צפו לו חמש שנים לחיות, רחמים לא ויתר ו-14 שנים אחרי הוא מוכיח שלחימה, עשייה ואמונה יכולות לנצח את הסטטיסטיקה. כשהוא מונשם בעשר השנים האחרונות, משותק בכל איברי גופו ומסוגל להניע רק את שתי עיניו, רחמים יושב בסלון ביתו בירושלים, מוקף בעשרות מציוריו אותם יצר בעזרת תוכנת מחשב מיוחדת ומתכונן לחשיפתם בתערוכה חגיגית שתיפתח לאחר חג הפסח, בתיאטרון ירושלים. לא איבד את חדוות היצירה רחמים נולד וגדל בירושלים, בן למשפחת רבנים. במשך 30 שנה שימש כמפקח על החינוך הדתי והחינוך המיוחד בישראל. בתקופה זו, עמד בראש החוג לחינוך מיוחד במכללת ירושלים לבנות, והרצה באוניברסיטת בר-אילן. באפריל 1994 אירעה תפנית דרסטית בחייו. לאחר שחש מחושים קלים בכתפו ובהמשך כאבים בגפיים, אובחנה אצלו מחלת ה-ALS, ניוון העצבים המוטוריים בגוף. המחלה גורמת לשיתוק מהיר של הגפיים העליונות והתחתונות, של שרירי הצוואר, בית הבליעה והדיבור ולבסוף גורמת למוות על-ידי ניוון הריאות וחנק. רחמים, שידע כי תוחלת החיים של החולים ב-ALS לא עולה על חמש שנים, המשיך בעבודתו למרות ההתדרדרות הפיזית עד שנאלץ להיות מרותק לכיסא הגלגלים. באפריל 1998, פרש לגמלאות. רחמים ובני משפחתו מספרים כי כניעת הגוף למחלה הביאה לפריצת דרך חדשה בחייו, וכי על אף המחלה הקשה, הוא לא איבד את חדוות היצירה. "הוא התחיל לכתוב ספרים" מספרת אלישבע, אשתו של רחמים. "כתב ספרים על אמונה וחינוך, בהמשך גם הוציא ספרי שירה שכמה מהם אף הולחנו ושניים מהם מבצע אהוד בנאי".


"מוותר על הכל בשביל חיבוק עם אשתי" אלישבע ממשיכה ומספרת כי בחודשים האחרונים התאהב רחמים מחדש וגילה את אמנות הציור. בעזרת תוכנת ציור מיוחדת למד כיצד לצייר בעזרת עיניו בלבד, ויצר ספר איורים ייחודי, בעזרת מיקוד הראייה על אותיות הנמצאות על מקלדת וירטואלית. ספרו מונה 32 ציורים המתארים פסוקים שונים מהתנ"ך בהם מוזכרת המילה "עיניים". "העיניים זה החיים שלי, ובעזרתן אני מתקשר, לכן בחרתי את הנושא הזה כמוטיב ולכן העיניים נמצאות במרכזה של כל תמונה", הקליד רחמים על צג המחשב.
עוד כתבות על גימלאים יוצרים


מוזיאון האופנועים של בועז דגן



מפסל בגלעיני אבוקדו



על חשיבות התחביבים בגיל מבוגר



מפסל את החיים ללא עיניים



האחווה שבסבל השואה



מארש צה"ל החדש: של מלחינה בת 84



איפה הארץ ואיפה החלום של יורם טהרלב?



הפסלים שלה הם האופטימיות שלה



גורו המוזאיקה העולמית מגיעה לשיאה בגיל 84



הדלועים המשוגעים של שעיה



אלי גרבל - צייר פרחים



גימלאים לא מפסיקים לשיר ולרקוד



הציירת הבלתי נלאית בת ה-84



בת 88, ועדיין רואה את העולם דרך עדשת המצלמה

רחמים לא מסתיר את גאוותו מהרשימה הארוכה של יצירותיו, אולם מודה שהיה מוותר על הכל בשביל לחבק את אשתו. "אני חושב שאני הדוגמה לכך שאפשר להמשיך לחיות גם כשהמצב נראה הכי גרוע". רגע לפני התערוכה מתכנן רחמים כבר את הצעד הבא. "הוא חושב לכתוב מחזה בנושא ההתמודדות עם המחלה" מספרת אשתו. "הוא כל הזמן מאתגר את עצמו, תמיד אופטימי ולעולם לא ממורמר. מבחינתנו, הדבר הכי חשוב זה לא לתת לו לשקוע בדיכאון ולהעסיק אותו כך שיוכל לתת משמעות לחיים שלו ולמצות כל שנייה". (nrg)