חזרה ליחסים

"אמא נשרפה לי מול העיניים כשהייתי בת 7"

ארי-אל לביא נולדה למציאות שבה אביה מכה את אמה, אך כשסוף סוף קיבלה האם את הגט המיוחל, היא התחתנה שוב עם גבר אלים, עד שנשרפה למוות מול עיניה של בתה. "אם הענישה נגד גברים אלימים הייתה קשה יותר, הכל היה נראה אחרת", היא אומרת
מאת שרי שיין לפני 4 ימים
'יכולתי להיות אישה מוכה, ממורמרת עם 7 ילדים. החלטתי שלא'. ארי-אל לביא, צילום: יניב שמן

 

ארי-אל לביא (42) הייתה ילדה בת שבע כשראתה את אמה רבקה נשרפת חיה מול עיניה. האם הייתה בת 24 בלבד. "זה היה יום שישי אחרי יום העצמאות, אחד החגים האהובים על אמא שלי. היא בישלה, אכלנו והלכנו כרגיל לישון שנת צהרים עם סבתא אביגאל", היא נזכרת. "קמתי לשירותים וראיתי מחוץ לחדר האמבטיה אור כתום. נבהלתי ובקשתי מסבתא שתתלווה אלי. פתחנו את הדלת וראינו את אמא עולה באש. באותה תקופה בגלל הפסקות מים יזומות היו בכל בית סירים מלאי מים. הרמנו סיר ושפכנו על אמא. הטלפון היה נעול, הדלת הייתה נעולה. צעקנו מקומה חמש לעזרה. ילדים שיחקו למטה וצחקו עלינו. השכנים הזעיקו אמבולנס  ומכבי אש".

אמה של ארי-אל הייתה מאושפזת מספר ימים, ולא פתחה שוב את עיניה. "אנשים אמרו אז 'היה לה רע ומר והיא התאבדה'. אני יודעת שהיא הקריבה כל כך הרבה למעננו, למה שתעשה את זה? לא עצרו אף אחד, אף אחד לא נחקר על מותה".  

המוות הטרגי הזה היה נקודת הפתיחה לחיים של ייסורים. ארי-אל, אחותה ואחיה נשלחו לבית אומנה בהרצליה. "היה רע לתפארת", היא אומרת בכאב. היא נולדה בשם יוספה סוגרקר כבת בכורה לאמא שהייתה בעצמה ילדה בת 17. משפחה הודית שמרנית. ממש בימים אלה הוציאה ספר בשם "דרך העיניים של יוספה" (הוצאת מדיה 10), שנכתב דרך עיניה של ילדה בת שבע,  שחוותה פרידה כואבת מאמה והופכת לאחד מהילדים השקופים. ילדי אומנה, הגדלים בחצר האחורית של מדינת ישראל. ילדים שנשלחו לפנימיות ובתי אומנה ונשארו מצולקים גם בחייהם הבוגרים. ויש סיפור נוסף שהיא מאד רצתה לספר, הסיפור של אמא שלה, שהייתה נשואה פעמיים לגברים אלימים שהיכו אותה מול ילדיה.

"פחדתי ממנו מאד, אבל הוא היה אבא שלי"

 

"למרות כל מה שעברנו, היה שמח בבית". ארי-אל (בשמלה הוורודה) כילדה עם סבתה ואחיה. צילום באדיבותה

 

בעלה בראשון של האם היכה אותה כבר בחודשים הראשונים לנישואיהם. בשלב מסוים שבה האם לבית הוריה ברמלה. לזמן מה הוא נעלם, ואז התחיל לחזר אחריה במרץ. היא שבה לזרועותיו ונולדה להם תינוקת נוספת, בת-אל, אחות ליוספה (לימים ארי-אל) בת השלוש. האלימות לא פסקה, והאם ובנותיה עברו ממעון לנשים מוכות אחד למשנהו. "הוא לא היה שם בשבילה לא בלידה שלי ולא בלידה של אחותי. רק סבתא הייתה", מספרת ארי-אל. "בפעם השלישית שנכנסה להריון ממנו הוא ניסה לשרוף את הבית כשכולנו בתוכו, ואמא בהריון. היא הצליחה לברוח מהחלון בקומה השנייה, ילדה אחת מקדימה ילדה אחת מאחורה. הוא רדף אחריה למעון לנשים מוכות, ואחרי שילדה את אחי אור-אל הוא החליט ששכבה עם אחרים ושזה לא בנו. לברית לא הגיע. היו שם רק סבא וסבתא שלי, שתמכו בה לאורך כל הדרך".  

יוספה נקראה כך על שם אביה. "לאחותי אמא קראה בת-אל, שתביא מזל הביתה, ולאח שלי אור-אל כדי שיביא את האור. כששיניתי את שמי בגיל 16 חיפשתי שם דומה לזה של אחיי, ובחרתי בארי-אל".

מה את זוכרת מהאלימות של אביך?

"אני זוכרת שהתחבאנו מתחת למגירה של המיטה הזוגית של סבתא בכל פעם שהוא היה מגיע. פחדתי ממנו מאד, אבל הוא היה אבא שלי. אני זוכרת ארוחת ערב שישבנו שלושתנו ודיברנו. הוא שאל אם אני רוצה משהו, לא זוכרת מה. הרמתי את הכתף לשלילה כמו שילדים עושים וחטפתי סטירה נוראית. אני זוכרת שהוא היה מושך לאמא שלי בשערותיה הארוכות, ותוך כדי שהוא מושך היא לקחה מספריים וגזרה לעצמה את הצמה. אני זוכרת שהיה מגהץ לה את הידיים. הוא ניסה לגהץ גם את שלי אבל אמא הגנה עלי. ואני זוכרת שהוא אנס אותה. הייתי ממש קטנה. הוא סגר אותי בפינת חדר עם רדיאטור, אמר לי לא להסתכל ואנס אותה. מובן שרק אחרי הרבה שנים הבנתי מה ראיתי. היא בכתה בדממה, לא רצתה לצעוק ולהפחיד אותי".

 

"במשך שנים חשבתי שככה זה צריך להיות"

 

"רק סבא וסבתא שלי תמכו באמא לאורך כל הדרך". ארי-אל התינוקת עם אמה, צילום באדיבותה

 

אחרי חמש שנים של גהינום עלי אדמות, בהן קיבל צווי הרחקה שלא מילא, נכלא לתקופות קצרות וחזר אל האם, קיבלה האם את הגט המיוחל. היא עברה יחד עם הילדים לבית הוריה ברמלה, והמשפחה  כולה החליטה לעבור לשדרות, כמה שיותר רחוק ממנו. הוא הגיע גם לשם התחנן שתשוב אליו, ובינתיים התחתן עם אחרת. "אמא שלי אמנם קיבלה את החופש שלה, אבל היא הייתה צעירה בת 23 עם שלושה ילדים, לבד בעולם מול קהילה הודית שמרנית לא מרחמת, עם סטיגמה של אישה גרושה", מספרת ארי-אל. "היא לא הפסיקה לעבוד לרגע. עבדה במשק בית, עבדה במפעל תפוגן, סבא וסבתא לקחו אותנו לגן, נתנו לנו לאכול וטיפלו בנו. למרות כל מה שעברנו תמיד היה שמח בבית. הלכנו לחוגים, תמיד הלבישו אותנו יפה, אמא עשתה לנו ימי הולדת נפלאים".

בכאב לב נאלצה אמה של ארי-אל להתחתן שוב, הפעם עם גבר בן 50, אלמן עם חמישה ילדים. בתו הגדולה הייתה קטנה מאמה בשנתיים. ושוב נפלה לזרועותיו של גבר מתעלל ואלים. "אני הייתי אז בכיתה א'. כשסבא שלי שמע שהיא עומדת להתחתן הוא נפטר מהתקף לב. מי שאילץ אותה להתחתן הייתה המשפחה הרחוקה, שאמרו לה שהיא חייבת אבא לילדים, מישהו שיגן עליה, כי מי ייקח אישה גרושה. אנשים לחששו שאשתו הראשונה נשרפה חיה אבל בכל זאת אמרו לאמא שלי שכדאי לה, שיש לו בית משלו והוא יהיה טוב אליה".  

ואז מתחיל הסיוט?

"ועוד איזה. סבתא עברה לגור איתנו כדי לא להיות לבד. חמישה ילדים מקבלים שלושה נוספים ואישה זרה, שנכנסה להם למטבח עם בישולים שהם לא מכירים. בהתחלה קיבלו אותנו יפה, אחר כך התחיל גהינום. הם העבידו אותה כל היום. כנראה לא הייתה להם אמא הרבה שנים, וחשבו שקיבלו משרתת. הוא עבד באבטחה אז היה נשק בבית. פעם אחת הילדים כעסו עליה על משהו, לא יודעת על מה, לקחו את הנשק וירו שלוש יריות לתקרה של הבית. ואז הגיע המוות שלה".

למה נשלחתם לבית אומנה ולא לסבתא?

"סבתא מאד רצתה לטפל בנו אבל הרווחה לא הסכימה. סבתא מכרה את כל הזהב שלה וקנתה בית, שיהיה לכולנו. תוך שנה איבדה את בעלה ואת בתה היחידה. היא הלבינה כולה ופניה נפלו והזדקנו. היא הייתה אישה חזקה. הייתה נוסעת עם שלושה אוטובוסים לבקר אותנו בבית האומנה. הרבה שנים שנאתי את אמא שלי על מותה. רק עכשיו אני מבינה שזה לא היה באשמתה. בבית האומנה היה נורא. היינו קמים כל בוקר בשש בבוקר לנקות, לא פעם היינו הולכים לישון רעבים. האחים שלי חטפו מכות. במשך שנים חשבתי שאני לא בסדר, שככה זה צריך להיות".

 

"גם היום נשים נרצחות, ומי זוכר אותן"

 

"סבתא אמרה לי ללכת ללמוד ולא להתחתן". ארי-אל בחתונת בנה, צילום: יניב שמן

 

וכך כותבת ארי-אל בספרה "דרך העיניים של יוספה": "תחזרי מאיפה שאת. לא אתן לאבא לפגוע בך, אני אשמור עלייך. הרי את רואה אותי, נכון? את יודעת שאני באמת מתכוונת למילים ולהבטחות. את יודעת, כתבתי לך מכתבים, זה לא מספיק כדי שתחזרי? לא כואב לך לראות אותנו סובלים? כשמתים – אין רגשות יותר? את יודעת שקשה לנו בלעדייך? אימא, את אימא שלנו, אז תהיי שלנו! הלכת לילדים אחרים? היינו ילדים רעים? אילו הייתי קוסמת, הייתי מחזירה אותך מהמקום שאת נמצאת בו. פעם ביקשתי בהופעה של קוסם שיחזיר אותך, והוא לא התייחס אליי. מה ביקשתי בסך הכול, שתבואי ותשמרי עלינו".

היום ארי-אל נשואה ואם לשניים, קוסמטיקאית במקצועה ומעבירה הרצאות בנושא ילדי האומנה שנופלים בין הכיסאות. היא התחתנה עם בעלה הראשון כשהייתה בת 18. "סחבתי עשר שנים של נשואים קשים. לא אלימים אבל קשים", היא אומרת, "היום אני חיה בזוגיות נהדרת. לבתי קראתי אביגיל על שם סבתי האהובה. כשהבן שלי חגג בר מצווה החלטתי להזמין את אבא שלי לארוחה. לפתוח דף חדש, שיכיר את המשפחה. הבן שלי שאל אותו למה הרביץ לסבתא שלו, והוא ענה 'כי הגיע לה'. הבן שלי ניגש אלי ואמר לי 'אמא, את לא מזמינה אותו לבר מצווה'".

איך נשארים שפויים?

"כשילד מקבל אחריות הוא חייב להישאר שפוי. סבתא שלי אמרה לי: מעכשיו את אמא שלהם. היום אני חיה עם הטראומה ללא טיפולים, אבל בסוף זה יקרה כי זה כל הזמן צף. לאחים שלי, שלא ראו את אמא שלי נשרפת, הרבה יותר קשה.  הכל צף להם הרבה יותר. היום הייתי יכולה להיות אישה מוכה, ממורמרת עם שבעה ילדים, אבל החלטתי שאני לא אעשה את זה. צריך רק אדם אחד שיאמין בך, ובשבילי זאת הייתה סבתא שלי. היא אמרה לי ללכת ללמוד ולא להתחתן. אני התעקשתי ואמרתי לה שאני יכולה אחרת, שאני אצליח. התגרשתי רק כשהיא נפטרה. לא סיפרתי לה שרע לי. הייתי צריכה להקשיב לה". 

אמא שלך הייתה יכולה להינצל?

"היא הייתה עסוקה בהישרדות. זה לא מספיק לתת מקלט לנשים מוכות, היו צריכים ללמד אותה איך לעמוד ברשות עצמה. להבין שהיא לא צריכה גבר בשביל תמיכה. מדובר על שנת 1983, גם היום נשים נרצחות ומי זוכר אותן. משהו פה דפוק, ללא ספק. אני לא יודעת להגיד לך אם הרווחה אז פישלה. אימא מתה, נשארנו אנחנו וכולם שכחו. היו צריכים להשאיר אותנו עם עוגן, היו צריכים להשאיר אותנו עם הסבתא. אף אחד לא בדק מה מצבינו. זה שילד מחייך בהפסקה זה לא אומר שהוא תקין. זה שילד קצת שמנמן זה לא אומר שהוא הלך לישון שבע".

מה לדעתך צריך לעשות כדי להפחית את האלימות כלפי נשים?

"אני חושבת שנשים צריכות יותר ביטחון עצמי לקום וללכת בזמן. אני רואה פוסטים בפייסבוק שנשים שואלות האם כדאי להתחיל בקשר עם גבר קנאי במיוחד. את באמת שואלת? התשובה בגוף השאלה! משפטים כמו 'הוא לא מרשה לי' צריכים להדליק נורה. איך במאה ה-21 נשים עוד לא הפנימו שהן לא פחותות? איך הן לא מבינות מה הן שוות? אני חושבת שאם הענישה נגד המזיקים, הגברים האלימים, הייתה קשה יותר, הכל היה נראה אחרת. ארץ ישראל טובה מדי עם פושעים, זאת הבעיה. חשוב גם בזמן הענישה לחנך ולטפל באסיר, בטוח יש שם משהו רקוב מילדות שחייב טיפול".

 

"הייתי אסירה של בעלי 1,825 ימים"

"הייתי מפלצת, ולא הבנתי כמה אני גבר אלים"

נשים מבוגרות חושפות באומץ את ההטרדות המיניות שעברו בצעירותן

לשרוד ולא לשכוח: לשקם את החיים אחרי אונס

 

 

0  תגובות 0 אהבו


קישור:
הקלד כתובת לסרטון יוטיוב:
עוד ביחסים

איך ליצור חדר לנכדים אצל סבא וסבתא?
בשיתוף עמינח לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בשנת 2017 היו בישראל כ-2.06 מיליון משפחות – לעומת 1.73...
לקריאת הכתבה
"אמא נשרפה לי מול העיניים כשהייתי בת 7"
ארי-אל לביא (42) הייתה ילדה בת שבע כשראתה את אמה רבקה נשרפת חיה מול עיניה. האם הייתה בת 24 בלבד. "זה היה יום...
לקריאת הכתבה
"הייתי אסירה של בעלי 1,825 ימים"
10.7.2003. את התאריך הזה שרי דיסקינד, 49, לא תשכח לעולם. היום בו סוף סוף קיבלה את הגט המיוחל מבעלה. "הייתי אסירה של...
לקריאת הכתבה
למעלה
חזרה