חזרה לקריירה שנייה

"המוטו שלי הוא לחיות חיים שמחים גם כשהכל מסביב קשה"

בנה של יהודית שכטר נולד עם ניוון שרירים ונפטר בגיל 26. למרות העצב והכאב היא בחרה בחיים ומאז מגשימה את עצמה יום יום, עם קריירה ששינתה פעמיים, עד שהגיעה לייעוד שלה כמאמנת אישית, בגיל 60. "מותו של שמעון לא עוזב אותי לדקה, אבל זה הפך להיות חלק ממני"
מאת חני יודל 09/09/20
מיד אחרי שקמה מהשבעה על בנה התחילה לימודי קאוצ'ינג. יהודית שכטר, צילום: משה מעוז

 

אנשים מתמודדים באופן שונה זה מזה עם בשורות איוב. יש שיתכנסו בתוך עצמם ויבכו על מר גורלם, יש שיאבדו את הטעם לחיות, ויש מי שלצד הקושי והעצב הגדול יחליטו לבחור בחיים על כל המשתמע מכך – להגשים את עצמם מדי יום ולא לשקוע באובדן. יהודית שכטר, 73 מקרית מוצקין, שייכת לסוג השלישי. למרות שאיבדה את בנה שמעון לפני 13 שנה, כשהיה בן 26, היא לא מפסיקה לצעוד קדימה, לחלום – ולהגשים.

יהודית וחיים (לימים עו"ד חיים שכטר) היו זוג צעיר, הורים לשלוש בנות, כששמעון נולד. "הוא היה הבן הקטן, בעלי כל כך רצה בן שימשיך את השושלת של שכטר. לצערי זה לא קרה", אומרת יהודית. כששמעון היה בן 3 יהודית שמה לב שיש משהו מוזר בהליכה שלו. גם בדיבור הוא התעכב. "הוא היה ילד מאד נבון ויפה וחכם אבל אמרתי לעצמי: הוא גם לא מדבר, גם לא הולך כמו שצריך, חייבים לבדוק. בטיפת חלב אמרו לי שהכל בסדר, הלכתי איתו מרופא לרופא, ובסוף הגעתי למרכז התפתחות הילד בחיפה, ושם כמה רופאים בדקו אותו. פתאום אני רואה שהרופאים רצים והתחלתי לחשוב שמשהו לא בסדר. ואז אחרי בדיקת דם ועוד ביופסיה ובדיקות, אמרו לנו ששמעון חולה בניוון שרירים".

מה הרגשת באותו רגע?

"זה היה הרע ביותר, לא הייתי מוכנה לזה. זהו רגע מאד קשה ומאד כואב. עם האבחנה הזו פנינו לבית חולים הדסה הר הצופים, שם הבנו שלא רק שיש לו ניוון שרירים, אלא מסוג דושן, שזה הסוג הכי גרוע. התהפכו לנו החיים. שאלתי את הרופאים מה תוחלת החיים שלו, ואמרו לי 18. בסוף הוא חי עד גיל 26. די הסתרתי את מה שקורה לו, שמרתי את זה במשפחה, אני חושבת שאפילו עם הבנות שלנו לא עשיתי שיחה פתוחה, אני די מצטערת על זה עד היום. זו היתה תקופה אחרת, שנות השמונים, לא דיברו על הדברים האלה ואני המשכתי בהצגה הגדולה במרכאות, שהכל נהדר אצלי ויפה".

 

שינוי קריירה ראשון בגיל 40: ממורה לבעלת עסק

 

עם השנים מצבו של שמעון החמיר, ויהודית, שהיתה עד אז מורה עם התמחות בהוראת אנגלית, החליטה לפרוש מהתחום אחרי 20 שנה. "שמעון היה בן 7-8 כשהחלטתי לפרוש מההוראה, כי הבנתי שאני לא פנויה לגמרי רגשית להיות עם התלמידים שלי, ושאני רוצה לשמור על הבית שיהיה רגיל, עד כמה שאפשר. הייתי מורה מאוד טוטאלית ומסורה באורט ביאליק ובאולפנה, השתתפתי בהכשרות ובהשתלמויות, העברתי השתלמויות למורים בכל רחבי הארץ. הייתי מאד עסוקה בזה והבנתי שאני לא יכולה להמשיך עם זה".

אז הוראה לא, אבל לא אחת כמו יהודית תישאר לשבת בבית. בגיל 40 היא החליטה, כמי שמנהלת אורח חיים דתי, לפתוח חנות לממכר כובעים ופאות בשם "הקו של יהודית". "החלטתי להיות עצמאית", היא אומרת, "אולי זה גנטי אצלנו במשפחה, לאבא שלי ז"ל היה מפעל, הוא היה סגן ראש עיריית עכו אבל היה גם איש עסקים, יצרן. אז ניסיתי לעשות עסקים, החנות הצליחה וזה עשה לי מאד טוב, אהבתי לעזור לאנשים, עשינו פאות לנשים חולות. היה המון ערך בחנות שלי, למדתי והלכתי לכל מיני השתלמויות וקורסים של אנשי עסקים, למדתי לבד. למדתי אפילו ספרות ועיצוב שיער כי לא רציתי לפתוח עסק שאין לי מושג מה עושים בו. שנה שלמה נסעתי לבני ברק לטובת הלימודים. כשפרשתי מההוראה לא הסתכלתי אחורה, הלכתי לדרך חדשה".

 

על לימודי הקאוצ'ינג: "הקורס הציל את החיים שלי"

 

"אני מרגישה בדיוק איפה שאני צריכה להיות בקריירה שלי". יהודית שכטר, צילום: משה מעוז

 

אבל שמעון גדל, וכבר ישב בכיסא גלגלים. ליהודית היה קשה להמשיך לנהל עסק במצב הזה והיא סגרה את החנות, אחרי 25 שנה. "הגיעו ימים מאד קשים, לשמעון היה מאוד קשה. ניהלתי ג'אגלינג מטורף בין כל האהבות שלי, לשמעון, לקריירה. יום אחד ראיתי איזו תוכנית טלוויזיה, היו שם שתי מאמנות מדהימות ואמרתי לעצמי: זה מה שאני רוצה", היא אומרת. "החלטתי שאני נרשמת לקורס מאמנים ונרשמתי למרכז של אלון גל, אבל כמה שבועות אחר כך שמעון נפטר. הייתי אמורה להגיע לקורס והתקשרו אלי להזכיר לי, ואני אמרתי כמובן שהבן שלי נפטר ומה פתאום, הייתי במצב נוראי. אני לא יודעת איך, איכשהו שכנעו אותי". וכך, מספר ימים אחרי שקמה מהשבעה על בנה, יהודית נסעה לתל אביב והתחילה ללמוד קורס מאמנים, בגיל 60. "חד משמעית זה הציל את החיים שלי", היא אומרת. "אני לא יודעת מה היה קורה לי בלי זה. עברתי את הקורס בהצלחה ונעשיתי מאמנת, ואני מרגישה מאז שאני בדיוק בבית, בדיוק איפה שאני צריכה להיות בקריירה שלי. האימון התיישב לי הכי מדויק על היכולות שלי מצד אחד ועל הצרכים שלי מצד שני".

חודשיים אחרי שסיימה את הקורס הגיעה יהודית לאימון קאוצ'ינג אצל משפחה, ומצאה בה אישה יושבת בכיסא גלגלים. "היא היתה במצב של הבן שלי וזה שבר אותי, ירדתי למטה ולא הפסקתי לבכות". אבל יהודית המשיכה, בנחישות מעוררת השראה, ומאז היא מאמנת אישית אחד על אחד, מכשירה מאמנים חדשים ומעבירה הרצאות בשם "את? לא רואים עליך כלום", בהן היא מעבירה את משנתה לחיים שמחים גם כשהכל מסביב קשה. "זה בדיוק המוטו שלי", היא אומרת. "אני לא מפסיקה להמציא את עצמי. בימים האחרונים סיימתי גם לכתוב ספר, רומן אוטוביוגרפי".

 

"את המעט בחיים שתלוי בנו צריך לעשות הכי טוב שאפשר"

 

"עדיין מבכה את מותו, זה לא עוזב אותי לדקה". הבן שמעון ז'ל, צילום באדיבות יהודית שכטר

 

איך הקורונה השפיעה עליך?

"הקורונה כמובן משפיעה על אנשים בחוסר הוודאות שהיא מביאה איתה, שזה המצב הכי קשה לחיות בו, כמובן חוץ מלחלות במחלה עצמה. להיות במקום שלא יודעים בו שום דבר הוא מצב מאד קשה לבני האדם. אני, דווקא בגלל הסיפור האישי שלי, שעם שמעון לא ידעתי אף פעם מה יהיה ומה יילד יום, פחות מושפעת מחוסר ודאות. גם בימי הסגר נהניתי עם בעלי ואין לנו בעיה להיות לבד בבית. מבחינת עבודה העברתי הרצאות מרחוק, אני אוהבת טכנולוגיה ולא היתה לי שום בעיה לעבוד עם זום. אני גם פעילה בפייסבוק. אנשים שמגיעים אלי כמובן חיים את הקורונה ועוברים את מה שעוברים, ואני משתדלת לתת מענה במה שאני יכולה. אנשים צריכים לדעת שכל כך מעט בחיים תלוי בנו, אז את המעט שכן תלוי בנו צריך להשתדל לעשות כי טוב שאפשר. לגבי כל השאר – זה לא בידיים שלנו אז מה יש לנו לדאוג? ככה אני מנסה לפעול גם בחיים שלי. אני עדיין מבכה את מותו של שמעון, זה לא עוזב אותי לדקה, אבל זה הפך להיות חלק ממני".

יש לך עוד חלומות?

"אני כמובן רוצה לראות את הספר שלי יוצא לאור, זה חשוב לי. יש לי הרבה חלומות, כל שתי דקות יש לי רעיון חדש, אני עובדת על המוח שלי שקצת יירגע, יש לי בערך 10,000 נושאים להרצאה שאני רוצה לדבר עליהם, אני כל הזמן בפעילות ובעשייה. יש לי 15 נכדים ונינה אחת, אני רוצה לראות את שאר הנכדים שלי מתחתנים, אני רוצה עוד נינים, אני רוצה להיות יותר רזה (צוחקת). בגיל 40 עשיתי שינוי, בגיל 60 עשיתי שינוי, בואי נראה מה יהיה בגיל 80".

 

זמן קורונה: איך לחזור לשוק העבודה בגיל 50+

האיש שהמציא את עצמו מחדש בתקופת הקורונה

"המדינה צריכה להושיט היום יד לעסקים הקטנים"

הנשים שמצאו חיים חדשים ביוגה

3  תגובות  אהבו

התמונה של תגונה שייקה מירון_392_ 09/09/20
ממש לתפארת מדינת ישראל " של אז " , מי ייתן ונראה הרבה - הרבה מיישמות דרכך! בברכה שייקה
התמונה של תגונה מיכל לב 09/09/20
כל הכבוד . .הרשמת אותי מאד!!! מאחלת לך שנה טובה והרבה בריאות וכוח להמשיך בעשיה ובנתינה שלך לאחרים. ישר כח גדול.!!!!
התמונה של תגונה issy schwartz 11/09/20
כאב לב עצוםת קבלי נחומי.
עם זאת בהמשך, בהצלחה מרובה, בכל שתעשי. שנה טובה ומוצלחת, ותפילה שאלהים יהה עימך

איזי שוורץ, קריות
כתוב/י תגובה...
הקלד כתובת לסרטון יוטיוב:
עריכת תגובה
השבה לתגובה
עוד בקריירה שנייה

"המוטו שלי הוא לחיות חיים שמחים גם כשהכל מסביב קשה"

אנשים מתמודדים באופן שונה זה מזה עם בשורות איוב. יש שיתכנסו בתוך עצמם ויבכו על מר גורלם, יש שיאבדו את הטעם...

לקריאת הכתבה
הנשים שמצאו חיים חדשים ביוגה

רוני שיר מראש העין, 57, בזוגיות ואם לשתי בנות, עסקה אמנם במהלך חייה בפעילות גופנית אבל ליוגה מעולם לא...

לקריאת הכתבה
"תמיד ידעתי שאני בגוף הלא נכון"

"רק בשנות העשרים המאוחרות שלי הודיתי בפני עצמי שאני אישה בגוף של גבר. עוד לא עשיתי עם זה כלום אבל לפחות...

לקריאת הכתבה
למעלה
חזרה