"מבחינת הקהילה החרדית, אמנות זה בזבוז זמן"

בשקט בשקט מתרחשת בשנים האחרונות סצנה אמנותית שונה ואחרת, של אמנים שעברו את גיל 65. במיוחד עבורם, במחווה לתערוכת הביאנלה היוקרתית שנערכת כל שנתיים בוונציה, נפתחה בימים אלה בגני תקווה תערוכת ה"ביאנלה גולד" (בגלריה "אוסף פרטי", הנגב 5, מגדלי הים התיכון). גרסת הגולד כשמה כן היא - כל האמנים המשתתפים בתערוכה מהארץ ומהעולם, כולם בני גיל הזהב. חלקם עוסקים שנים רבות באמנות, וחלקם גילו את הצד היצירתי בתוכם רק אחרי הפנסיה.

אחת היצירות היותר מעניינות בתערוכה, שתנעל ב-6.1.20 היא "שני כתרים", יצירתו של האמן הדתי-חרדי יעקבי (65), שקרא באומץ תיגר על העולם שממנו בא, עם תמונה של ציציות צבעוניות. "מבחוץ, עולם הדת נראה מאוד סגור ומיושן, אבל מי שחי אותו מבפנים רואה שמדובר בדת שהיא שמחה וצבעונית. הדת צריכה לתת מקום לכולם", אומר יעקבי.

"הצבעים השונים בציציות מסמלים שכל אחד יכול לקחת חלק בדת, כל אחד בצבע שלו. כל אחד צריך לחיות את החיים ואת המסורת כמו שהוא מרגיש. לכהן בית המקדש היה חושן על הלב עם 12 אבנים, כל אבן בצבע אחר. 12 שבטים, כשלכל שבט יש את הדרך שלו, את הרגישות שלו, וכולם ביחד על הלב. הרעיון היה להציג את המסורת לא בשחור-לבן או אפור אלא בצבעים ושמחה. אם לא חיים את הדת בשמחה, זה לא שווה. אמנות מאד מרגשת אותי, גם כיוצר וגם כצופה. אני רוצה להביא משהו חדש שיעורר משהו אצל אנשים. שיעורר דיאלוג". 

על ציוריו הוא חתום יעקבי, אבל למעשה קוראים לו אהרון מיימון. הוא רופא מומחה לסוכרת המשפחה שעלה מצרפת ב-1998, וכיום אבא לחמישה וסבא לתשעה. "יעקבי הוא שם האמן שלי ושם המשפחה של אמי", הוא מסביר. "בחרתי לחתום יעקבי גם בגלל שהאמנות מגיעה לדעתי מהצד הנשי, וגם כי לא רציתי שיעשו ערבוביה בין העבודה שלי כרופא לבין האמן שבי".

"לא כל האנשים בבית הכנסת יודעים שאני אמן"

"אין הרבה אמנים חרדים, אבל אני חושב שזה מתחיל לקרות". יעקבי בפעולה. צילום: אודי גורן

מתי התחלת לצייר?

"כשהייתי בן שמונה. היו לי בכיתה בצרפת חברים סינים שיצרו דברים מהממים ומאד הושפעתי.  בגיל 17 ציירתי את התמונה המשמעותית הראשונה שלי לחתונה של אחותי. זה היה ציור שמן של חתונה חסידית".

היצירה השנייה שלך בתערוכה נקראת "התפרצות החיים". למה התכוון המשורר?

"שחמט בשבילי ממצה את החיים. לבן-שחור, שחור-לבן, יום אחר יום. צריך לדעת להוציא את הצבעים החוצה, להוציא את שמחת החיים שלך. אני מאד אוהב את השגרה, אבל אדם צריך לדעת גם לצאת ממנה".

יצירות של יעקבי, מימין: היצירה "שני כתרים" ובה ציציות צבעוניות, מתוך התערוכה. צילומים: אודי גורן

אין הרבה אמנים חרדים.

"לא, אבל אני חושב שזה מתחיל. בעבר זה היה פחות מקובל. מי שצייר, בעיקר צייר סמלים של תנ"ך ויודאיקה. גם אני עשיתי קצת מזה אבל אנחנו בני אדם, ולתורה יש מסר אוניברסלי. כל אמן הוא אנטנה, שמקבל מסרים אמנותיים מלמעלה למטה. אנחנו עם מיוחד אבל כל אדם הוא הבן של הקדוש ברוך הוא".

לא היה לך חשש שהקהילה פחות תקבל את האמנות שלך?

"בטח. זאת חברה מאד סגורה, ואמנות מבחינתם לא תורמת שום דבר לעולם, בבחינת בזבוז זמן. לא דיברתי הרבה על האמנות שלי עם גדולי התורה. כשעשיתי את הציור של החתונה החסידית אהבו את זה, כי עשיתי משהו נחמד ויפה. עכשיו, כשאני עושה דברים קצת אחרים, לא כולם מבינים את המסר ואת הרגישות. לא כל האנשים בבית הכנסת יודעים שאני אמן. בהתחלה כעולה חדש לא רציתי להיכנס לוויכוחים. מכיוון שלא הייתי חתום בשמי אז לא ידעו.  לפני שלוש שנים התחלתי קצת לחשוף את עצמי כאמן. אני משער שהכתבה הזאת תחשוף אותי יותר".

והמשפחה קיבלה את האמנות?

"בהתחלה אשתי קצת פחות התחברה. היא העדיפה שאשקיע את זמני בדברים אחרים. אני יכול להבין אותה, בפריז הייתה לנו דירה מאד קטנה והיה קשה למצוא מקום ליצור. בישראל יש לי יותר אפשרות ליצור ואשתי מאד תומכת. היא רוצה שאצא לעולם הגדול ומנהלת בשנים האחרונות את ענייניי".

צעצועים וטלוויזיה ישנה שהתחברו ליצירת אמנות

"הטלוויזיה הישנה התקלקלה, החלטתי לפרק אותה וליצור ממנה". יצירה של זאב פטר אנגלר, צילום: אודי גורן 

מי שבשבילו אמנות ויצירה הן עיסוק של השנים האחרונות הוא זאב פטר אנגלר, אמן פופ-ארט (82),  ששתיים מיצירות תלת הממד שלו מוצגות בביאנלה גולד. אנגלר, מכונאי במקצועו ובעל מפעל למשאבות מים שהיום מנהל בנו, אב לשני בנים ובת וסב לתשעה נכדים ונינה, הגיע לאמנות לגמרי במקרה.  "לא למדתי אמנות או ציור, ואני מניח שאני לא יודע לצייר", הוא מספר.

"לפני שמונה שנים התחילו לי כאבי גב ועברתי טיפולים של הזרקות בתל השומר. היה לי קשה להתנועע וישבתי בעיקר בבית. קשה לי להשתעמם. הטלוויזיה בבית התקלקלה, זאת הייתה טלוויזיה מהסוג הישן והכבד. לפני שזרקתי אותה החלטתי לפרק אותה. זרקתי את המסך הענק ששקל 20 או 30 קילו ונשארתי עם המסגרת החיצונית. חתכתי אותה, פירקתי את כל המעגלים החשמליים, צירפתי כל מיני בובות של הילדים והנכדים ויצא משהו נחמד".

אנגלר אוהב להשתמש בצעצועים בעבודותיו, ואולי יש לזה קשר לעובדה שלו עצמו לא הייתה ילדות, כניצול שואה שעלה לישראל מווינה. "ערב אחד אנשי האס אס הגיעו לדירה שלנו. הם לקחו את שתי דודותיי,  סבתא שלי אמרה לחיילים שאמי בהריון ולא לקחו אותה", הוא משחזר. בסופו של דבר זאב ומשפחתו הצטרפו להתארגנות של יהודים מגרמניה, צ'כיה ואוסטריה ועלו על ספינת אטלנטיק לישראל, שם ילדה אמו את אחיו הקטן. משם עברו לספינת המעפילים פאטריה. הבריטים רצו לגרש את כולם למאוריציוס, וכדי לעכב את הגירוש הטמינה ההגנה פצצה בספינה. הנזק היה רב מהמצופה והפך לטרגדיה, כש-208 מעפילים טבעו. במהלך ניסיונות הצלת הטובעים הופרד זאב מהוריו. רק אחרי כמה חודשים אמו זיהתה אותו מתצלום של צלם חיפאי, והמשפחה התאחדה.  "עד היום הסיפורים, הזיכרונות והמפגשים המשפחתיים שבהם מדברים על העבר מסתיימים בעבורי בבכי מר", הוא אומר. "היצירה מאפשרת לי לתת ביטוי לתחושותיי, בעזרת צבע, קול, חפצים וצעצועים שמתחברים יחד ויוצרים משהו אחר. משהו צבעוני, שמח והומוריסטי".

"אני אוהב להכניס עניין, הומור וסקרנות ליצירה"

"מקריאת עיתונים אפשר לקבל רק בחילה, עדיף ליצור". יצירה של זאב פטר אנגלר, מתוך התערוכה, צילום: אודי גורן

ספר לי על תהליך הבנייה של היצירות.

"אני לא יודע מראש מה ייצא לי. יש יצירה שהיא רק חפצים של הילדים והנכדים, צעצועים קטנים, צעצועי חיות, מכל הבא ליד. חיברתי הכל במסגרת, הוספתי יחידה שמשמיעה קול מאיזו בובה שפירקתי, וכך כל מי שעובר ליד המסך שומע שריקה. יש לי שתיים-שלוש יצירות שאם לוחצים על כפתור הוא מצלצל או מהבהב. אני מאד אוהב להכניס עניין, סקרנות והומור ליצירה. יש יצירה בשם 'בריאת העולם'. התייחסתי לפסוק 'ביום השביעי שבת וינפש' מתוך ספר שמות, ובניתי לקדוש ברוך הוא כיסא נוח קטן עם ספוג לבן, שינוח".

בתערוכה מציג אנגלר את התמונה הראשונה שיצר,  ותמונה נוספת שעשויה גם היא מטלוויזיה מפורקת בתוספת אנטנות וטלפון של פעם. "למעלה, על המסגרת, הנחתי אוסף של צעצועי עכברים קטנים שאספתי משוק נחלת בנימין", הוא מספר. "כשילד בן שנה ניגש למחשב דבר ראשון שהוא תופס זה את העכבר של המחשב. הוא מעולם לא ראה עכבר אמיתי, זה עם הזנב, שאף אחד לא באמת אוהב. ההורים שלו אומרים לו קח ביד את העכבר. למה עכבר? למה לא קראו לזה משהו אחר? לעכבר יש זנב לפני שהוא הפך אלחוטי".

מה נותנת לך היצירה?

"המון סיפוק, התעסקות. אני לא משתעמם ולא מבזבז את זמני. מקריאת עיתונים אפשר רק לקבל בחילה, עדיף ליצור. עדיין לא הגעתי ליצירות שמבטאות את עברי, זה קשה יותר.  כשהגענו לחיפה עם הספינה, ההגנה הכניסה פצצה וכולנו נפלנו למים. אחי היה בן חודש ויום. במשך 25 שנה אספתי חומר על המשפחה שלי. מצאתי תמונות מקוריות ומסמכים. אני עדיין מתלבט אם אפשר להפוך את כל זה לאמנות".  

אילו תגובות אתה מקבל?

"נהדרות. אף אחד לא אמר שזה שטויות או קיטש. אנשים בדרך כלל מעלים חיוך כשהם מסתכלים. המשפחה כבר יודעת, לפני שזורקים משהו זה קודם כל מגיע אלי".

יעקבי דיבר לא מעט על הרצון לעורר דיאלוג. לשאלה האם היה אמן שתפס את עינו של זאב בפתיחת התערוכה, משיב אנגלר: "היו לי הרבה שאלות לאמן שצייר ציציות עם שרוכים צבעוניים.  לא הבנתי למה. הוא הסביר לי שבחושן של הכוהן הגדול היו הרבה צבעים, והפירוש הוא שהדת מקבלת לתוכה את כולם. מעניין".  

תערוכת צילום חדשה עושה כבוד לספורט הישראלי

הסופרת והמשוררת דתיה בן דור בתערוכת צילומים

שמוליק עצמון: הילד הנצחי חוגג 90

"אנחנו אייקון של זמר עברי, בשיא הצניעות"

הצטרפו לקהילת הפנאי והתרבות של מוטק'ה