לתקוף או לא ב

חלק שני של הכתבה על התקיפה באירן
הגיע במייל לסוגייה הטכנולוגית שני פנים: האחד הוא עצם הידע כיצד לייצר ולהשתמש בטכנולוגיה מסוימת והשנייה היא קיום הטכנולוגיה ביד. כאשר הופצץ הכור העיראקי ב-1981 העיראקים לא ידעו לבנות כור חדש ללא סיוע מבחוץ ולכן איבדו לא רק את הכור הקיים אלא גם את היכולת לבנות כור חדש משום שאף מדינה שהיה לה את הידע לא הסכימה לבנות לעיראק כור חדש. לכן פנו העיראקים לטכנולוגיות חלופיות. האיראנים ככל הנראה יודעים לייצר סרכזות בעצמם ולכן השמדת הסרכזות שבידיהם היום לא תעצור את הפרויקט אלא רק תעכבו עד לבניית סרכזות נוספות. יש להניח שביום שבו ישלימו האיראנים את פיתוח הידע כיצד לייצר מתקן-פיצוץ גרעיני וכיצד להתאים את המתקן לאמצעי-שיגור אפשר יהיה להחריב את מפעלי-הייצור או את כלי-נשק שכבר יוצרו, אבל החרבה זו תביא רק לתוצאה זמנית כיוון שמרגע שיש בידיהם את הידע יוכלו האיראנים לבנות חדשים. לפי-כך, כדי לעצור את תוכנית הנשק הגרעיני של איראן באופן מוחלט באמצעים צבאיים צריך גם להחריב את האמצעים שכבר קיימים וגם להרוג את הידע (בעיקר את המדענים והמהנדסים ואת הספרים/קבצים בהם כתוב הידע למחליפיהם). הדרך הנוספת היחידה היא 'לשכנע' את האיראנים שלא לרצות להמשיך בפרויקט ולעצור אותו בעצמם. לשם כך עליהם להאמין שמחיר המשך הפרויקט עולה על מחיר הפסקתו. זו סוגייה מדינית שבה כוח צבאי הוא רק אחד הכלים הנדרשים. רק לאחר שנים של לחץ ישראלי דיפלומטי, ובעת האחרונה איומים שאם לא יעשו דבר ישראל תתקוף, הסכימו סוף-סוף ארצות-הברית ומדינות אירופה להטיל סנקציות כלכליות מהותיות על איראן בתקווה שהעונש הכלכלי ישכנע את האיראנים לחדול. בינתיים, על אף שהסנקציות אכן כואבות לאיראן, הן לא גרמו לשינוי במדיניות הגרעין האיראנית ולא ברור כמה זמן יקח עד שהנזק הכלכלי יצטבר למימדים שהמשטר האיראני הנוכחי יעריך שהוא יקר יותר מויתור על הפרויקט. אפשר שהאיראנים יצליחו למצוא מעקפים שימתנו את השפעת הסנקציות הללו ? כפי שמצאו מעקפים לסנקציות שהוטלו עליהם בראשית ימיו של המשטר הנוכחי, כשעמד במלחמה קשה מאד נגד עיראק, נזקק לנשק רב והצליח להשיגו למרות חרם בינלאומי שהוכרז נגדו (אני מניח שרוב הקוראים זוכרים את אירוע מכירת הנשק מישראל וארצות-הברית לאיראן, אולם זה היה אירוע קטן ביחס להיקפי הנשק שאיראן נזקקה להם והשיגה). סנקציות כלכליות חריפות לא פחות לא הצליחו לגרום לצפון-קוריאה לעצור את הפרויקט שלה לייצר נשק גרעיני. מעת לעת נאותו הצפון-קוריאנים להשהות את הפרויקט תמורת הטבה כלכלית כלשהי או צמצום של הסנקציות, אבל תמיד, כעבור פרק זמן כלשהו, שבו וחידשו את הפרויקט. יש הבדלים מדיניים וכלכליים רבים בין איראן לבין צפון-קוריאה (חלקן לטובת איראן), אבל צריך להכיר בכך שסנקציות אינן תרופת-פלא. על-פניו נראה שהדרך היחידה לשכנע את המשטר האיראני הנוכחי שעליו לותר על היכולת הגרעינית לחלוטין תהיה הפלתו והחלפתו במשטר אחר בעל אידיאולוגיה שונה לחלוטין. גם החלפה כזו אינה מבטיחה עצירה מוחלטת של הפרויקט לעד ? תוכנית ההתחמשות הגרעינית של איראן החלה עוד בימי המשטר הקודם בשנות ה-70 של המאה ה-20. בגלל המהפכה האיסלאמית התוכנית נעצרה לתקופה מסוימת ואז החליט המשטר הנוכחי לחדשה.
ההישגים הצפויים של תקיפה ישראלית
כפי שנאמר כבר בתקשורת, ההישג המרבי שיכולה ישראל להשיג לבדה באמצעות פעולה צבאית הוא עיכוב הפרויקט על-ידי החרבת רכיבים קיימים בפרויקטים הטכנולוגיים. אין בכוחה להרוג את הידע ואין בכוחה לשכנע את ההנהגה האיראנית לותר על תוכניתם. בתקשורת הגלויה 'נזרקו' כמה מספרים על משך העיכוב ? המספר שנתיים הפך למקובל ביותר. משך העיכוב תלוי בהיקף הנזק, ביכולת הטכנית של איראן לשקם את הנזק ובנכונות של ההנהגה האיראנית להשקיע מייד את כל המשאבים הדרושים לשקם את הנזק. לפי-כך, כל המספרים הללו בלתי-אמינים לחלוטין. יתכן שהם נכונים ויתכן שהם ממעיטים. אם המידע המודיעיני שבידי 'זורקי המספרים' שגוי יתכן אפילו שהמספר מוגזם. אולם, הנחה מרכזית עליה נשענים כל 'זורקי המספרים' היא שישראל תסתפק במבצע חד-פעמי. כלומר, כל מבצע תקיפה ישראלי עשוי לעכב את הפרויקט בשנתיים (למשל). אם כך, ישראל יכולה לחדש את המבצע אחרי שנתיים כדי להרוויח עיכוב נוסף וחוזר חלילה. כמו-כן, היא יכולה לנצל את הזמן שהרוויחה לנקוט בפעולות חלופיות שיאריכו את משך העיכוב (למשל, פעולות חבלה בנוסח שישראל כבר מואשמת בביצוען: התנקשות במדענים איראנים והחדרת תוכנות-מחשב מזיקות למערכות השליטה של מפעלי הסרכזות ועוד). כמו-כן, ככל שיאריכו בהחלת הסנקציות הכלכליות, כך יש יותר סיכוי שישפיעו ? כולל בגרימת מחסור במזומנים לממן שיקום הנזק שנגרם בהפצצה.