ירושלים שלי

ירושלים שלי , עיר הולדתי הטבועה בדמי .
לבי יוצא את העיר ההיא, השונה כל כך, של ימי ילדותי
וגם אני חוזרת, כמו יוסי בנאי האהוב, אל סימטאות 
ילדותי , אל ההרים שסבבו את שכונת ילדותי 
אליהם היינו רצים תמימים ושמחים לקטוף זרי 
כלניות ורקפות (אז זה עוד היה מותר):-) ולהביאם
הביתה אל אמנו הטובה, שעינ יה תמיד אורו
למראה מנחת הפרחים היפה. 
כמה אהבנו לטייל בסימטאות העיר הצרות
והמכושפות שרמזו לנו על הרפתקאה שהנה הנה
היא מגיעה .
לבי שלך לעולם ירושלים עירי ששמיה נראים
כחולים וגבוהים יותר מכל עיר אחרת, ואוירה 
של קדושה אופפת אותה.
ילדותי הבלתי נשכחת ..........

בחלומות הילדות הטבועים בנשמתי אני עדיין אוחזת בידו של כריסטופר רובין, הגורר אחריו את ויני פו הדב, שיורד במדרגות ירוד וטפח בקדקדו – טפח, טפח, טפח, כי לדעתו זו הדרך היחידה לרדת במדרגות. 
על אדן חלון ביתי עומד לו ידיו על מתניו פיטר פן, ואני כמעט מרגישה ונדי, 
כשטינקר בל זורה עלי את אבקת הקסמים, וכולנו עפים אל ארץ לעולם לא, ששם קורות לי הרפתקאות מופלאות, במקום בו לא מתבגרים לעולם.
והנסיך הקטן עדיין מבקש מהמחבר : צייר לי כבשה, ולבי יוצא אליו ואחריו,
על אהבתו את השושנה היחידה במינה כל העולם. ואני נמצאת שם אתו כשהוא
עובר מכוכב לכוכב ומספר את סיפורו.

האם ילדותנו באמת מופלאה כפי שהיא זכורה לנו, או שהזמן הוא שמפזר אבקת קסמים? אינני יודעת.

בירושלים שלי , שאיננה עוד, אני זוכרת ילדות בעיר אהובה, חפה מכל רוע, בה הדלתות היו פתוחות לרווחה, אנשים היו מאירי פנים וטובי מזג. הסתפקות במועט היתה דבר מובן מאליו.

אני זוכרת את שכונת ילדותי, שכונת הבוכרים, מקום קסום ששדות והרים מקיפים אותו. 
הבית בו גדלתי היה בית ערבי גדול, ששער ברזל יפהפה סוגר על הכניסה לחצר הגדולה. כאשר פתחת את השער, נכנסת לחצר גדולה שמסביב לה, ולבית כולו עצים שבעינינו הילדים היו המופלאים בעולם. עצי תות שפירותיהם גדולים ולבנים. בין העצים הכין לנו אבי הטוב נדנדות. ולמעלה בין הענפים על גג המחסן מקום מסתור, שאליו יכולנו לעלות כאשר כעסנו או כאשר רצינו להיות נסתרים מעין כל .
בין עצי התפוח, גדל בחצר גם עץ מופלא אחד של פיסטוקים. אני אוהבת את הפרי הזה, כי יש בו ניחוחות של ילדות בשבילי .
בחצר העליונה באמצע בדיוק, היתה באר של מים, שבשבילי כאשר היו פותחים את המכסה, היתה מקור של דמיון בלתי פוסק, על העולמות המסתתרים שם למטה בתוכה.
בדיעבד אני מתארת לעצמי שהיה דמיון בבית ילדותי לבתים והחצרות הסיניים
שעליהם קראתי בספרים כמו "רגע בפקין" וספריה של פרל באק.

זהו די...... נוסטלגיה מעלה לי עננים בעיניים. 

שבוע נפלא לכולם.