על אמזונות ועל בבונים

פעם מזמן מזמן העולם היה מרחב ענקי עם אוויר צח ואלוהים היה קטן ולא הרשו לו להתקרב לכמה קופסאות שהיו שמורות בתוך ארון ענקי. אלוהים ציית לדרישה ושחק עם כל מיני צעצועים וחיות ביערות ועל הרים ומידי פעם טבל בים להנאתו. לא חסרו לו חברים וצעצועים. הוא ברא את הדגים ואת החיות, את השרצים ואת הבהמות וגם כמה דינוזאורים שהיו אז באופנה. היו לו מרחבים שעמדו לרשותו.

יום אחד אלוהים השתעמם. הוא חיפש אתגרים חדשים וצעצועים שלא שיחק בהם אף פעם. לאט לאט הוא התקרב לארון השמור ופתח אותו. עיניו נתקלו בקופסא שהיה כתוב עליה "הרחק מהישג ידם של הילדים" הקופסא עוררה את סקרנותו, הוא לקח כסא וטיפס למעלה ובמאמצים לא קטנים הוריד את הקופסא המסקרנת.

אלוהים פתח את הקופסא ומצא בה חומר רך ושעיר על הניילון היה כתוב בפירוש "לא לנשוף על החומר". החומר היה גמיש ביותר ואפשר היה לעשות ממנו כל מיני דברים. הוא חשב על יצירה מסויימת ואז בא לו הרעיון לפסל משהו שיראה כמוהו. הוא לקח מהחומר והתחיל לשחק איתו כשהוא נושם דרך האף ונזהר לא לנשום על החומר דרך הפה. החומר היה נעים מאוד בידין ונוצרה מין דמות מוזרה שהיו לה ארבע גפיים שתיים למעלה ושתיים למעלה בצדדים.

אז אלוהים החליט כי חסר לדמות כמה בליטות ועיצב כמה כדורים. אחד גדול ושניים קטנים. החומר עמד להגמר והוא רצה להשלים את הדמות. את הכדור הגדול הוא שם למעלה בין שתי הגפיים העליונות ואת שני הכדורים הקטנים הוא הניח למטה בין שתי הגפיים התחתונות. בין שני הכדורים הוא הניח מוט בעל ראש משארית החומר.

הוא ישב וחכך בדעתו איפה יניח את השכל שהיה במדור נפרד בקופסא, לאחר כמה וכמה התלבטויות הוא הניח את החומר האפור שווה בשווה בין שני הראשים ואז פלט נשיפה ארוכה מין אוףףףףףףף כזה מלא התפעמות ובלי כוונה הפיח רוח חיים בדמות שהוא יצר.

הדמות התחילה להתמתח ולהתחלק ונוצרו עוד דמויות ועוד דמויות. הדמויות התחילו להתקשות ולהתארך הגפיים צמחו לאורך והצלם קרם עור וגידים והשיער התחלק בכל מיני מקומות מוזרים. השיער צמח על החזה והגב והכתפיים לחלק מהדמויות הוא צמח על הראש ולחלקם לא. הדמויות התחילו להתפזר בתוך היערות. הם השמיעו קולות מוזרים כמו "אוהווווווו אההההההההההה" וטפחו לעצמם על החזה. הם ישנו על העצים ושתו משלוליות ואכלו מהפחים ולעסו מסמרים בתור חטיפים. הם לא התרחצו וכל הימים רק התגרדו וגירבצו וזיינו כל דבר שזז בכל זמן נתון. כאשר הם לא זיינו הם שחקו כדורגל או התבוננו בתוכניות ספורט בטלוויזיה.

במקום אחר על המאדים ישבה פית החלומות והביטה בבוז על מעשה הבריאה של האלוהים. היא הסתכלה ביצורים שהוא ברא והחליטה להוכיח כי אפשר אותו דבר, אבל אחרת. היא לקחה את אותו החומר ועבדה ביסודיות. היא בנתה דמות שעשויה מחלומות. קודם כל היא הפרידה את השיער מהחומר. מהחומר עצמו היא לשה את הדמות ואת הראש היא הניחה על הכתפיים. את הבליטות הכדוריות היא הניחה על החזה ובין הרגליים היא בנתה ראש קטן וצנוע נחבא בין שפתיים שיגנו עליו.

את החומר האפור היא לא בזבזה. היא הניחה את כולו בתוך הראש שנמצא בין הכתפיים וקישטה את הראש בשיער וצבעה אותו בכל מיני צבעים כמו צהוב, חום, שחור, אדום. כל צבע היה שונה וכל ראש היה אחר. היא הברישה בעדינות את הדמויות ושיוותה להם מראה בוהק וקורן ובעדינות נפחה בהם חיים. הדמויות העדינות התעוררו לחיים והתחילו להתחלק, להתמתח ולהתארך.

הן הפכו לנשים יפות תואר וחכמות ונמרצות. הן התרוצצו על המאדים המאובק ולא מצאו הרבה אתגרים. יום אחד הן הביטו למטה וראו את הבבונים קופצים בין העצים והחליטו לרדת את כדור הארץ ולהשתעשע עם הבבונים. פית החלומות שהתעייפה מכל הפטפוטים של האמזונות אישרה להן ללכת לשחק במגרש אחר וסמכה עליהן כי לא יאונה להן שום רע.

האמזונות הגיעו בקבוצות גדולות כבשו את כל המרחבים של כדור הארץ. הבבונים ראו את האמזונות והתפעמו. קודם כל הם ניסו לבדוק אם אפשר לזיין אותן כי נמאס להם לזיין סתם כל דבר שזז. הם בדקו את האמזונות וגילו כי החור שלהן מתאים בדיוק לקנה שיש אצלם בין הרגליים. הם ניסו לזיין את האמזונות וגילו כי לא קל להתקרב אליהן.

"קודם כל תתרחץ" אמרה אמזונה בלונדינית לבבון הראשון שהתקרב אליה "כדי שאני אוכל לראות מי אתה" האף שלה התכווץ בתעוב קל כשהריחה אותו מקרוב.

"זה בסדר עכשיו?" שאל הבבון אחרי שטבל באחת מהשלוליות שהשאיר אחריו הגשם.

"תתגלח, כדי שאני אוכל לראות את הפרצוף שלך"

"זה בסדר עכשיו?" שאל הבבון אחרי שעבר מסכת ייסורים עם סכין מטבח לא הכי חדה.

"שים קצת אפטר שייב על השריטות המדממות"

קולות צווחה שנובעים מייסורים הודיעו לה כי האפטר שייב כבר נמצא על פרצופו. הוא הגיע אליה סובל ומחזיק ביד זר ורדים כדי שהיא לא תשלח אותו לעוד משימות שיגרמו לו לכאב כמו רחצה או גילוח.

היא הייתה די מרוצה והסכימה שיזיין אותה. הוא התנפל עליה בשאגת קרב אדירה ותוך חמש דקות זה נגמר. האמזונה אפילו לא התקרבה לתחילתה של האורגזמה.

זו הייתה תחילתו של החינוך המשותף. האמזונות למדו להחמיא לגברים על כל מאמץ ולגלות חולשה בכל הנוגע למאמצים הפיזיים. הן ישבו במערות ושלחו את הגברים להביא את הציד ולהדליק את האש (לך תביא בשר מותק ורצוי שתצוד חיה עם פרווה – כי קר לי) הן התפנקו במיטה בטענה כי הן יולדות את דור ההמשך שיקרא על שמו של הבבון המצוי בזמן שהבבון הסתובב מודאג מכאבי הלידה של האמזונה הפרטית שלו.

האמזונות למדו לשלוט בגברים באמצעות החולשות שלהן ולהשיג מהגברים את כל מה שצריך להשקיע עבורו אנרגיות. הן שלחו את הגברים לעבוד ולהביא פרנסה הביתה ובזבזו את הכסף על בגדים ועל נעליים ורכישה של כל מיני פריטים לא נחוצים. הן שידרו חולשה כל פעם שהיו צריכות לזרוק את הזבל והגברים שמחו לעשות את זה במקומן.

וככה התפתחה התרבות של בני האנוש. עד עצם היום הזה ניתן לראות את שרידי הקדמוניות בנשים שעברו אליהן מהאמזונות הקדומות. הן חלשות, הן רגישות. הן מבזבזות את כל הכסף שהבבון משתכר על בגדים ולפני שהן לובשות את הבגדים הן מבזבזות שעות במקלחת על חפיפות ומריחות ומגבות וקרמים ובשמים. הן עדינות ומושלות בגברים ביד ברזל קשה ובמצח נחושה ואוי לגבר שיעז להתנגד להן.

הגברים שנוצרו מהתחלה בצורה של קופים למדו על דרך חיקוי את ההתנהגות הנשית והתחברו לצד הנשי שלהם, הם משדרים רגישות וחולשה ובוכים בסרטים, אבל האמזונות לא קונות את החיקוי ומסתובבות עדיין עם הגברים שלועסים מסמרים. עדיין הגבר המצוי מתרחץ מהר ועדיין יש לו את שיטות החיזור הקדמוניות של: "בואי הנה בובה אני יעשה לך טוב" ועדיין הם מנסים לזיין כל דבר שזז ובלי הצלחה מרובה.