אבא שלי בוינה

אבא שלי – ראובן (פריץ) קליש 1912 – 1995

לכתוב על אבי זוהי משימה אוקייאנית. זוהי דמות שיש לי ממנה כל-כך הרבה זכרונות וחוויות, כל-כך הרבה רגשות אמביוולטים כלפיה, שאני מרגיש שאני ממש טובע ב"חומר". אני מרגיש חשש שלא אוכל בדפים ספורים להקיף חיים עשירים שנמשכו על פני שמונים ושלוש שנה, וודאי שלא אמסור אותם בדייקנות, על כל צדדיהם.

נראה לי שצריך להתחיל ביוגרפיה בילדותו  של אדם וביחסיו עם הוריו, כי אלו הם הדברים שבונים את האישיות הבסיסית של האדם. אבא נולד כפריץ ב-1912 הילד האמצעי של זיגפריד והילדה. כבר לפי השם אנו רואים כי הוריו ניסו להקנות לו זהות אוסטרית. אבא היה בן למשפחה מסועפת, שכללה סוחרים גדולים, עורכי דין ורופאים. בזכרונותיו הוא מרחיב את הדיבור על האנשים האלה שהרשימו אותו. הוא מציין בהערכה קרובי משפחה שהגיעו להישגים, כמו דודו ארנולד שהוסמך ע"י הטכניון האוסטרי כמהנדס בכיר (בניגוד לאביו שלא השלים את השכלתו). הדבר מתבלט על רקע נתיב חייו של אבי שהתרחק מלימודים פורמאליים ומכיבודיים, ובחר במסלול חיים של חלוץ בקיבוץ.

הוא כותב ביומניו באריכות על אבי סבתו (סבה של אמו) , סבורסקי, שהיה סוחר עשיר מאד, בעל אימפריית חנויות של בשר בוינה, פריז ובודפשט. הוא כותב על קולגות של פרויד ממשפחתנו, על קציני צבא ומשטרה גבוהים. הוא כותב על אחיותיה העשירות של אמו, שאחת מהם הייתה אמנית די ידועה באוסטריה. הוא כותב על ד"ר פוליצר שהיה נשוי לאחות אמו, מרתה, והיה "חברמן": "הוא היה רופא נשים, זמר, סייפן, ידע לשתות יפה, ידע לצוד ברובה, רקדן ומאהב גדול (גם כשהיה נשוי)...". אפשר מדברים קצרים אלו ללמוד על ערכיו הבסיסיים, שבעצם התנגשו עם ערכי החלוץ שאימץ לעצמו מאוחר יותר.

אחד הדברים שאבא מזכיר לא פעם בזכרונותיו, היא העובדה שהוריו התחתנו בניגוד לרצון משפחותיהם. הזכרון הטראומטי שעבר במשפחה, היה שאת אביו לא קיבלו במשפחתה העשירה של אמו. אבי כותב כי כתוצאה מהדחייה הזו לא היה להם קשר עם חלקים אחרים של המשפחה. בכתביו אפשר לחוש ברגש הנחיתות שהיה לו ולמשפחתו לעומת הענפים היותר מוצלחים של המשפחה.

בחוברת שהוצאתי על אביו (סבי) זבולון (זיגפריד), באה לידי ביטוי ביקורתו על אביו. הוא מבקר אותו ואת אימו על כך שהם ניסו להעלים ממנו ומאחיו את זהותם היהודית, עד גיל 6.

תחום אחר שבו הייתה לאבי ביקורת על אביו, היא העובדה שלא היה איש עשיר, וגם לא בעל תואר אקדמי. אבי מתאר בעדותו את אביו כלוזר מבחינה כלכלית, (למרות שזה לא היה ממש נכון), כך הוא ראה אותו (כנראה בהשפעת אמו).

מה שחשוב להבין הוא שאביו לא היה בשבילו דמות להזדהות, וגם בקרב משפחתו לא מצא דמויות להזדהות, הן בגלל ציוניותו בעלת הגוון הסוציאליסטי והן בגלל הנידוי החלקי שמשפחתו סבלה ממנו.

אמו, הילדה, לפי כל התיאורים הייתה אשה מפונקת, שבילתה את רוב זמנה בביקורים אצל חברותיה, לא תיפקדה כעקרת בית, והתגעגעה לרמת החיים שידעה בבית הוריה (אמה הייתה בתו של סבורסקי הסוחר הגדול

ובכן מי היו הדמויות להזדהות עבורו? לאור קריאת זכרונותיו, נראה לי כי יותר מכל היו אלו המדריכים הבכירים של תנועת הנוער שלו "הבלאו ווייס". כמו כן היה האידיאל של הציונות, של הסוציאליזם כאידאלים וכמסלולי הגשמה שאיתם הזדהה. והייתה גם קבוצת "השווים"  (Peers ) חברי התנועה שאיתם היו לו המון חוויות משותפים. עם חלקם שמר על קשר כל חייו. לימים הוא הפך למדריך בכיר בתנועה זו.

הזכרתי את ניסיונותיו להתמודד על זהותו היהודית מול ניסיונות הוריו להקנות לו זהות אוסטרית. נשאלת השאלה האם הוא הצליח להתנער מזהותו האוסטרית? לדעתי, הוא נשאר יהודי-אוסטרי עד אחרית ימיו. עדות לכך אני רואה בכך שהוא שגורש מאוסטריה נסע לבקר בוינה כמעט כל קיץ, במשך שנים רבות. הוא היה בקי בהיסטוריה האוסטרית בפרטי פרטים (שהיו מתישים לפעמים את בן-שיחו). הוא דיבר כל חייו בהתפעמות על הקיסר האוסטרי האחרון פרנץ יוזף. הוא טיפח לו חוג ידידים יהודים אוסטרים, וינאיים שאותם היה מבקר כל קיץ והיה מבלה איתם שעות רבות. יחד עם זה הוא לא שכח להזכיר כי האוסטרים היו ונשארו אנטישמיים. הוא גם כתב בעיתונים אוסטרים, והופיע בויכוחים פרו-ציוניים ציבוריים באוסטריה, כנגד אויבי הציונות.

ב-1995 אבא לקח אותי ואת בני, נכדו, שהיה בן 16, לסיור שורשים בוינה ובצ'כיה. באותו סיור ראיתי עד כמה הוא קשור לוינה ולוינאיות... היו לו שם שלוש חברות טובות. אצל אחת התגוררנו. עם השנייה אכלנו במסעדות, ואחרי השלישית הוא חיזר באופן נמרץ. הראשונה הייתה נשואה לחבר נעורים שלו שחזר לוינה אחרי שנות גלות ארוכות באנגליה. אחרי המלחמה אותו חבר חזר לוינה ונהייה סופר אוסטרי. השנייה, הייתה אלמנתו של עיתונאי וינאי בשם יוסף טוך. טוך היה קומוניסט שנים רבות, ובשנות השלושים היה חבר גבעת-חיים (הקיבוץ שלנו), עד שהצטרף למתנדבים במלחמת האזרחים בספרד (1936). השלישית, הייתה אמא של חוקרת צעירה שהזדמנה לגבעת-חיים במהלך מחקרה על תולדות השומר הצעיר באוסטריה. אבא שלי חשב שיצליח לשכנע אותה להתחתן איתו (הוא היה כבר בן 82). בנוסף להן היו לו עוד חברים בוינה מתקופת נעוריו ששמחו לארח אותו .

יחד עם זאת הוא שמר על זהותו היהודית. בליל שבת אחד הלכנו לבית הכנסת המרכזי בוינה. בני השתעמם ויצא החוצה. לאחר שיצאנו מבית-הכנסת אבי התנפל על בני בחמת זעם וצעק עליו: "אתה רוצה רק ליהנות מהאנטישמים האוסטרים האלו, ושוכח את מה שהם עשו ליהודים. זה מה שאתה מראה כשאתה יוצא באמצע התפילה"!

פעם אחרת הלכנו שלושתנו להתרחץ בנהר הדנובה. אבי פגש שם חבר מביה"ס שבו למד. הם התחבקו והתנשקו. אחרי שהחבר הזה התרחק קצת אבי אומר לי: "זה היה האנטישמי הכי גרוע בביה"ס שלנו."

אין ספק שלצד זהותו האוסטרית, ובעצם לפניה, עמדה זהותו הישראלית הציונית-לאומית. הוא הגיע לשליטה מלאה בעברית, לאחר שעלה לארץ ללא בסיס בשפה זו. הוא קרא בעברית חופשי, כתב בעברית טובה, והכיר את ספריהם של לא מעט סופרים עבריים. הוא הכיר גם בצורה לא שטחית את ההיסטוריה של עם ישראל ושל הציונות. בהשקפתו הפוליטית הוא היה איש ארץ-ישראל השלמה.

.בבניית זהותו הציונית של אבי, חברותו בתנועת הנוער ה"בלאו-ווייס" הייתה מאד חשובה. הוא הגיע בתנועה זו למעמד של מדריך בכיר, היה בהנהגת התנועה ותמיד זכר את הזמנים האלו כ"תקופת זוהר" בחייו.

זאת הייתה תנועה מאד מיוחדת ודי שונה מתנועות הנוער שאנו מכירים כיום. היא התנהלה ע"י הנוער, והיתה חלק ממרד הצעירים בעולם המבוגרים. היא הייתה תנועה שקמה כתשובה היהודית לתנועת הוונדר-פוגל הגרמנית ("ציפור-נוד") שאליה יהודים לא התקבלו. במרכז עולמם של הנערים האלה, עמדו הטיולים, מחנות הקיץ, מחנות החורף – בקיצור היציאה לטבע, בניגוד לחיים העירוניים. מושג מרכזי בעולמם היה "ההתפעמות", כלומר הצמא לחוויות בטבע, הטיולים הרגליים בטבע היו חשובים לאבי עד סוף ימיו ולרבים מהם הוא לקח אותי. היה לו צמא לחוויות רומנטיות, לחוויות אמנותיות וכו'. מ-1929 התנועה הופכת מתנועה צופית לתנועה ציונית וסוציאליסטית, כלומר תנועה המעמידה במרכז את ההגשמה הציונית, את העלייה לארץ, ואת ההצטרפות לקיבוץ. בערך בשנה הזו אבא שלי הצטרף לתנועה הזו, שהתאחדה עם התנועה בצ'כוסלובקיה.

אבא שהיה בחור חסון, גבוה ואוהב טבע, אהב מאד את הטיולים להרים, את חיי החברה והשיחות הציוניות, את הקשר עם המין השני, ולאחר זמן קצר התנועה הפכה למרכז חייו, (החל מגיל 17. לפני כן הוא היה בתנועות נוער אחרות קיקיונית). הוא חיפש אחר "ההתפעמויות" (הריגושים משג חשוב בתנועה זו) שעמדו במרכז החוויות בבלאו וויס. כל חייו, הוא לא השלים  עם חיי שיגרה אפורים. הוא אהב את לימודי ההיסטוריה היהודית שניתנו בתנועה, וגם היה לו טוב עם המחוייבות החד-משמעית של חברי התנועה להגשמה חלוצית, כי אבא שלי לא אהב עמימות בהשקפות עולם, הוא ראה את העולם בצבעי שחור ולבן.

אבא היה למדריך בתנועה, והיה מאד גאה בזה. יותר מאוחר הוא היה בהנהגת התנועה. השליח מא"י – לסיה גלילי - רצה לשלוח אותו ללימודי חינוך גבוהים, להשאיר אותו בוינה. והציע לו קריירה. אך אבי האידיאליסט סירב, ואמר שחלוץ צריך ללכת להגשמה ולא לחפש קריירה. לסיה, שלימים הפך לעסקן חשוב במפא"י, הסתכל עליו בייאוש ואמר לו: "ראובן, אתה לא תגיע רחוק".

אבא עלה לארץ, ב- 1934 בגיל 21 ובזאת נסתיימה התקופה הזוהרת בחייו.