כמה לחשוף

הדילמה – כמה לחשוף?

מי שקרא את סיפורי ראה שאני סבור שבסיפורים אוטוביוגרפיים ובכלל בביוגרפיה יש לחשוף - בעיות, כשלונות, משברים, טראומות, ואירועים שהכותב מתקשה להבינם. כמובן יש איזה גבול. אין אין בסיפורים שלי משהו שצריך להתבייש בו, ולא כתבתי, כאמור על אנשים החיים עימי, או שביקשו במפורש לא לכתוב עליהם. ידוע שבספרים של טולסטוי הסופר הרוסי הגדול, רוב הדמויות הן בני דמותן של אנשים ממשפחתו. אז  אני לא טולסטוי, אבל את חומרי הגלם אני לוקח מחיי.

מבחינתי, בשבילי, זוהי דרך נכונה להשתחרר מטראומות העבר, להשלים ולקבל את חיי, לקבל את האנשים שליוו אותי בפרקים מסויימים של חיי, שאיכזבו אותי, שאהבתי ונעלמו מחיי, וכו' וכו'

ישנה גישה אחרת לכתיבת ביוגרפיה. קראתי את הספר הביוגרפי של אחת מקרובות משפחתי. אשה בת 93 שהוציאה ספר ביוגרפי בערוב ימיה, בעזרת "סופר צללים".הנימוק שלה לכך היה שבניה שכנעו אותה להשאיר מורשת עבור הנכדים והנינים. את הספר היא הפיצה בקרב בני המשפחה,

באמת היו לה ולבעלה הפרופ' המכובד חיים נהדרים. הם נסעו כל כמה שנים לחו"ל לשבתון, היו להם ילדים מוצלחים, ביניהם היו יחסים מאד יפים, הם היו מוקפים באנשים בעלי רמה גבוהה, וכו וכו'.

אבל יש נושא שאותה אישה, מצהירה לפני סופר הצללים שלא תיגע בו, ואכן היא נמנעת לגעת בו לאורך כל הספר. הבת הבכורה שלה, היפה והמוכשרת, התחתנה עם אדם שהיה שייך קבוצה "טרוצקיסטית"(קומוניסטים קיצוניים). הם הולידו שתי בנות, ואז הוא התאבד.

בתה נשארה בקבוצה, התחתנה עם אדם אחר מהקבוצה, ניתקה את היחסים עם הוריה ואחיה, הפסיקה לטפל בבנותיה והן עברו לטיפולם וחזקתם של הסבא והסבתא. היא לעולם לא חזרה בה, ועד היום יש נתק מוחלט בינה לבין ההורים והבנות. שיא הפרשה הזו היה שהיא ועוד חברים בקבוצה הפכו למרגלים של אחד מהפלגים הקיצוניים של אש"ף. לאחר שחזרו ממחנה אימונים בסוריה הם נעצרו. הבת הזו ישבה שנה בכלא, כשאביה תומך בה כל אותה עת. לאחר שהשתחררה שוב ניתקה את הקשר עם המשפחה.

על הבת הזו האשה הזאת, לא כותבת אף מילה, וזה ודאי היה דבר מאד משמעותי בחייה ובחיי בעלה וכל משפחתה. היא לא כותבת על שום משבר בחייה, וכך מתקבל מצג שווא של חיים זוהרים ואידיאליים.

נשאלת השאלה איזו גישה יותר נכונה בכתיבה אוטוביוגרפית – גישתי או גישת אותה אישה? נראה לי כי אוטוביוגרפיה צריכה לשקף את האמת, ולא להיות מצג שווא יפה. לכן ברור שבחרתי בספר זה באופציה השניה.

למרות דברים אלו אני מספר את סיפורי לפעמים בגוף ראשון ולפעמים בגוף שלישי. הסיבה היא  שלפעמים נוח לי יותר להשקיף על קורותי מהצד באופן יותר אובייקטיבי.