אמי הקומוניסטית

אימי הקומוניסטית

לקראת יום השנה לפטירתה (28.2.1979)

 מרים לבל-לורנץ, אמא שלי נולדה (1910) בקרלסבאד, עיר קטנה וציורית, של מעיינות מרפא, בצ'כוסלובקיה, בחבל הסודטים, כבת בכורה למשפחה יהודית-ציונית  בעלת תרבות חילונית, אך לא מתבוללת. הם היו מראשוני הציונים בעיר. ישנו סיפור משפחתי כי המאורע שהפך אותם לציונים היה הפוגרום קישניב (1903 ) וסיפורו של פליט שהגיע מקישנייב לביתם.

יש לזכור כי קארלסבאד עירם היתה מוצפת מידי קיץ, בראשי התנועה הציונית שבאו להתרפא שם, וכי התקיימה בעיר פעילות ציונית תוססת, ובעיר הוקמה אגודה ציונית. ההורים שלה היו אנשים משכילים, לא אורתודוכסים, מעריצי שפינוזה והתרבות הגרמנית. הוריה ודודיה נמנו  על חוג יהודים שמצד אחד התעניינו בהגותם של גדולי הציונות, כמו בובר, נורדאו ואחרים, ומצד שני נמנו על חסידי "הנאורות" והתרבות של תקופתם, האמינו בתמימות בתוקפם של אידיאלים כלל-אנושיים.

מקור אחר להשפעה עליה היו האידיאולוגיות הגדולות של תחילת המאה העשרים, שרווחו בעיקר בקרב הצעירים. הייתה זו התקופה הסוערת שבין שתי מלחמות עולם, זמנן של האידיאולוגיות הגדולות – הקומוניזם, הפשיזם והציונות. אמי נסחפה בגל הענקי הזה של האידיאולוגיה הקומוניסטית כבר בגיל 16.

אמי חלתה בגיל 9 והמחלה פגעה לה קשות בליבה, כששני השסתומים בליבה נפגעו, עובדה שהשפיעה על כל חייה. יחד עם זאת הייתה ילדה יפה ומוכשרת, שכתבה מחזות, וביימה אותם בעזרת אחיה (שתי אחיות ואח). היה לה גם קול נפלא ותקופה מסויימת היא חשבה להיות זמרת. אך היא ויתרה על הכל כאשר התגייסה  לשורות המפלגה הקומוניסטית.

בגיל 16 (1926) חלה תפנית מכנוננת בחייה. היא הפכה לקומוניסטית, הפסיקה את הלימודים, גורשה מהבית, והפכה לפעילה קומוניסטית. כל משפחתה כבר הייתה ציונית, ובנוסף המפלגה הקומוניסטית הייתה בלתי חוקית.

היא נודתה מהמשפחה וגורשה ע"י אביה מביתה. פרט לדודה אחת, אחותה הרווקה  של סבתא שלי, ששמרה איתה על קשר, כולם החרימו אותה, בלחץ אביה. בתקופה זו התקיימו קשרים רופפים בין האמא שלה לאמא, ואחיה של אמא היה נשלח לפעמים עם ארוחה לאמא. החרם עליה מצד המשפחה היה כמעט טוטאלי, וכף רגלה לא דרכה בבית הוריה במשך שנים.

הפעילות שלה במפלגה הקומוניסטית, נמשכה כ-12 שנים, עד 1938 עם סיפוח חבל הסודטים לגרמניה הנאצית, כאשר לאימי מלאו 28 שנה.. מסיפוריה עולה כי הייתה מאד מסורה לעניין הקומוניסטי, והגיעה למקום גבוה בצמרת המפלגה. כאשר התקיימו "משפטי סלאנסקי" , (אלו היו משפטים של צמרת המפלגה הקומוניסטית הצ'כית, ב-1951, שנאשמו ע"י סוכניו של סטאלין בבגידה), היא הכירה אותם אישית, מהתקופה לפני המלחמה, וידעה שלא יכול להיות שהם בוגדים, אך למעשה אמונתה בקומוניזם לא התערערה.

מה הביא למהפך הזה בחייה? איך נערה בגיל 16 הופכת לקומוניסטית? היא נהפכה לקומוניסטית, לפי דבריה, אחרי ביקור במשכנות של פועלי תעשיה, והעוני הנוראי שלהם זיעזע אותה.

לאחרונה מצאתי הסבר נוסף לנהייתה אחרי הקומוניזם. מעיון בזכרונות של דודה אחי אביה שהיה הדוד האהוב והנערץ עליה הסתבר לי שגם הוא יצא בהזדמנויות שונות לעזרת העשוקים. בזכרונותיו ממלחמת העולם הראשונה, בה הגיע לדרגת רב-סרן, הוא מספר כי יצא פעמים רבות כנגד הפיקוד במאבק למען זכויות החיילים הפשוטים. הוא היה עורך דין בהכשרתו והוא ניצל את כישוריו כדי להגן על החיילים הפשוטים, למרות שהוזהר שאם ימשיך בדרך זו, הוא יועמד לדין. כלומר, לדעתי, המאבק למען החלשים, היה חלק מהאתוס של משפחתה.

היא אהבה לספר לי על הפגנות שהשתתפה בהן, על מעצרים בבית סוהר לקראת האחד במאי, על טיפוס בשלגים לכפרים נידחים (למרות בריאותה הרופפת) כאשר המשטרה חסמה את הדרכים. היא סיפרה על האהבה שזכתה בה מצד הגויים הקומוניסטים, שגם אם היו אנטישמים, תמיד אמרו "שיש יהודים ויש מרים לבל. מרים היא 'אגדה". זאת הייתה התקופה המשמעותית בחייה, תקופה שבה היא נתנה ביטוי לכל הכוחות הגנוזים בה, והייתה נערצת ואהובה על כל סביבותיה.

ב-1934 היא התחתנה עם קומוניסט גרמני מהסודטים בשם פרנץ לורנץ (אשר חוסל יותר מאוחר ע"י הנאצים). מנישואים אלו נולדה בתה היחידה, אבל לבסוף היא התגרשה ממנו, כעבור שנים מספר.

ב-1938 ערב סיפוח הסודטים לגרמניה, הנאצים המקומיים מהסודטים שלחו לה מכתב איום, גלויה שעליה מצויר עמוד תלייה והיא ובתה תלויות עליו. הגלויה נשלחה ע"י  חבריה הקומוניסטים מהעבר, שעברו בהמוניהם למפלגה הנאצית שבסודטים.

 כאשר היה ברור כי הגרמנים הולכים לספח את חבל הסודטים, בעקבות "הסכם מינכן" המפורסם, המפלגה הציעה לה לעבור למוסקבה. הציעו לה ללכת לבית ספר למנהיגות קומוניסטית. הבטיחו לה ששם יקחו את בתה למעונות מיוחדים של ילדי פעילים קומוניסטיים. אבל ההצעה הזו שפרושה היה ניתוק מילדתה, הפחידה אותה. היא הרגישה שרוסיה מסוכנת עבורה ועבור בתה.

 היא קיבלה החלטה מפתיעה, לעלות לא"י, כי שם הייתה כל משפחתה. לא הייתה זו החלטה קלה. בא"י חיכתה לה המשפחה שנידתה אותה, הרבה חברים ומכרים שהפכו לציונים וזכרו לה איך היא ניסתה להעביר אותם למפלגה הקומוניסטית. בקיצור זו הייתה מעין "שיבת הבן האובד", והודאה, כביכול,  שכל דרכה בשנים שחלפו הייתה מוטעית. בהגיעה לקיבוץ גבעת חיים, כמה שנים לאחר עלייתה היא הבטיחה לקיבוץ להימנע מכל קשר עם המפלגה הקומוניסטית. בשלב הזה של חייה היא החליטה שהיא קודם כל אם, גם אם זה אומר לעזוב לגמרי את פעילותה הקומוניסטית.