הטיילת(שם לא סופי) פרק שני

למחרת בזמן שששתו קפה אמר דני"מה דעתך שנאמץ ילד?כואב לי לראותך סובלת,את יקרה לי,אני אוהב אותך מאד,ולא אסכים שתמשיכי בטיפולים.יש אפשרות שיהיה לנו ילד בלי שתעברי את הגיהינום של הטיפולים.כשנתראה בערב,חשבי על זה. ושנתראה בערב, נדבר".רעיון האימוץ הלהיב אותם,והפחידם.לאמץ ילד זר? ומי היו ההורים שיצרו אותו?האם היה מאקט של אהבה? אונס? ומה יהיה אם הילד יתגלה כמופרע בנפשו? הפחדים שנבעו מהרעיון והשיחות שנמשכו לתוך הלילה,קרבו אותם שוב,והביאו אליהם עדנה ואהבההם החלו לברר את נושא האימוץ,והתברר להם שיכולה לעבור תקופה של שנים עד שיזכו לכך.רגשותיהם,לאחר שהחליטו לאמץ ילד,ואי סבלנותם,דחקו בהם לחפש מקורות אחרים.ידידה טובה מסרה להם כתובת שח עו'ד המטפל בשנושא זה,והוא סידר להם את כל המהלכים הדרושים לאימוץ בברזיל.הם טסו לברזיל ברגשות מעורבים.במטוס הזמן לא זז.לא היתה להם סבלנות לשבת,ולעיתים קרובןת טיילו במעבר הלוך וחזור,למרות גערותיה החוזרות ונשנות של הדיילת.לאחר שעברו את בקורת הגבולות נסעו לבית המלון,שם חיכתה להם המתווכת המקומית כדי ללוותם בחיפושים בבתי היתומים. ליבה של שרה נכמר בקירבה בזמן שביקרו שם.בכל מיטה שכבו שניים או שלושה תינוקות.פניהם החיוורות שעיניים בוערות נבטו מהן,הראו שמזלם לא שפר להם.הם ראו תינוקות לבנים,שחורים,צהובים בעלי עיניים מלוכסנות,ולא יכלו לבחור,כי לא מתאו את האחד שיכבוש את ליבם.שבוע עבר ללא תוצאות.וכשראו שכספם הולך ואוזל,החליטו למגינת ליבם לחזור הביתה לאחר שיבקרו בעוד בית יתומים שעליו המלווה המליצה.בפנים שרר חום בלתי נסבל למרות המאוורירים שהסתובבו בעצלתיים,וניכר בילדים שהם סובלים.הם עברו מחדר לחדר ולא מצאו.תחושת אכזה וכשלון מלאה אותם,וברגע שהחליטו לעזוב,נכנסה לחדר נזירה עם תינוק בזרועותיה,פניו היו שקופים וחסרי צבע,וניכר לפי פיו המכווץ שהוא סובל כאבים.ליבה של שרהפרפר קלות למראהו והלכה אחרי הנזירה שהשכיבה אותו במיטה.היא עמדה מעליו והסתכלה בו בעיניים מלאות רחמים וחשבה-כמה שהוא מסכן- כשלפתע פקח מעוטרות בריסים שחורים ועבים והביט בה ובדני וחייך.שרה הביטה בעיניו המחייכות וחשה עצמה טובעת בים כחול עמוק שנגוהות זהב פזזו בהן.עיניה מלאו דמעות,ואושר מילא אותה.היא גששת אחר ידו של דני ולחשה "זה הילד שאנירוצה בו".דני חיבק אותה חזק ואמר "כן,זה הוא...גם אני הרגשתי כך...סוף סוף יש לנו ילד."ושניהם פרצו בבכי.לאחר שנרגעו לקחה אותם הנזירה אל המנהלת כדח להתחיל בתהליך האימוץ. היה עליהם לחתום על טפסים רבים ולהסדיר את התשלום,כדי לקבל היתרמברשויות לקבל לרשותם את התינוק היות והוא היה צריך לעבור בדיקות רםואיות,הוחלט שהם יבואו למחרת בבוקר.שניהם חזרו לחדר בו הוא שכב.שרה לטפה אותו ואמרה"אל תדאג בני,נבוא מחר בבוקר".בצאתם מהבנין התחילן לרקוד ולשיר,האנשים ברחוב עמדו משתאים למראה הזוג שהתנהג בצורה מוזרה .הם קנו דברים לתינוק וראשה של שרה הסתחרר מרב אושר עת מששה את הבגדים הקטנים - זה בשביל הבן שלנו - חשבה.לא יכלו לחכות לבוקר והלכו לבית היתומים כדי לראותו שוב.הוא שכב לבבד במיטה וכשהתקרבו אליו,חייך אליהם כאילו כרתו ברית עולם.

דני עצר את מכוניתו, הסתכל על אשתו,וראה אותה בוהה מבעד החלון החוצה.מנותקת מהעולם."שרה הגענו"אמר, וקולו החזיר אותה למציאות.לאחר שהעשתה,יצאה מהמכונית והלכה איתו ועם רותי לעבר אולם השמחות.עברו דרך כניסה שהיתה מפוארת עם רצפה מכוסה שטיח במבע בורדן,וקירות מכוסים במראות שמהן נשקפו דמותם והפרחים הרבים הרבים שהיו בכל מקום.כשהתקרבו לפתח האולם,חתן הבר-מצווה שעמד בחברת הוריו כדי לקבל את פני האורחים,ניתק את עצמו מהם ורץ לקראתם,פניו מלאות שמחה, ועיניו עטורות הריסים השחורים והעבים חייכו ונבטו בהם בצבע כחול עמוק שנגוהות זהב פזזו בהן, כפי שהיו עיני אביו באותו יום בלתי נשח שבו החליטו לאמץ אותו.חיבק אותם באהבה ואמר"שלום סבתא וסבא ודודה רותי"!