קריעת הלב 3

הבריחה.

אירוע כזה נטבע בילדה, ללא ספק לכול חייה.

את כותבת מאוד יפה. דרך סיפורך,הצלחתי לחבור לילדה שמנתקים אותה מאחיותיה, ומביאים אותה למוסד זר ומנוקר, והיא עם עוד שלוש בנות מתכננות בריחה ומצליחות (עד ש....).

כן, גם אני "ברחתי" הביתה, הגעגועים כנראה הרבה יותר חזקים מהפחד.

 את הסיפור. גם את הכתיבה שלך. יישר כוח..   שבוע טוב.

מדלן ...הארועים בחייך מעוררים זכרונות--געגועים--ורצון עז לספר מתלאות שנות החמישים שארעו בחיינו.  בבוא-היום...לאחר תום סיפור-חייך.   כנראה...העלה גם את גירסת החיים-שלי משנת תשך (הקמת-המדינה) אבל...כמובן הבמה כעת היא רק-שלך.   אגב...אני מתחבר במיוחד לארועים שלך-במוסד.  היות שהייתי מספר שנים מדריך ומורה בפנימיה אז הכרתי היטב את תחושות הילדים שהורחקו-מיקירהם.   החשוב-מכל...שתמיד את מסיימת את כתיבתך כשאת משועשעת.  

מוטי הקירייתי...בוקר שמח

תודה מוטי..זוהי במה שניתנה לכל אחד מאיתנו

להביע  את שאנו ולשתף אם רוצים בכך..ובלי לחקות בטור..

יש מקום לכולנו ..העיתוי מתאים עבורך להעלות את זכרונותך

ממלתמת תשך...ובכלל תודה לתגובתך ומוקירה את רצונך לכבד

יום ניפלא....

למדלן

כמה מופלא כוחו של הלב האנושי, נקרע ומתאחה ושוב נקרע ומתאחה,

נאחז בחיים בציפורניים.

בעיקר עצוב ליבם של ילדים הכמהים לבית וזרועות חמות.

טוב שנגמר אצלך בטוב, בענין האיחוד המשפחתי.

בריחה.  מדלן.

 

"שער העליה", תחנה ראשונה, בארץ.

ארוחה ראשונה. מרק פושר בדלי,  וממנו לצלחת. (חיוך), משם ל"רמת הדסה".



האוכל בסדר. אוירה טובה. אם להשתמש בשפה צבאית: "רמת הדסה - בסיס קליטה ומיון", ממנו, כל ילדה וילד שהגיע דרך 'עלית הנוער', לארץ, עבר את "רמת הדסה".  עדיין אני זוכר את השלט הגדול הצבעוני המאיר, התלוי על הקיר בחדר האוכל: "מה טובו אוהליך יעקב משכנותך ישראל". הילד בן ה9 לא הבין את הכתוב, אבל התפעל מהצבעים היפים שלו... 

מדלן יקירתי, היינו ילדים, עולים חדשים, מנותקים מהורים ואחים, לא יודעים את השפה. בציפיה לבאות, אל אן נשלח?

וכמו שסיפרת, ילדים ונערים נשלחו למוסדות וקיבוצים, על פי הגילאים שלהם.

והנה אני צוחק חחחחח, כי גם אני ברחתי.  לא מרמת הדסה  הזכורה לטוב, אלא מהמוסד אליו נשלחנו. ברחתי עם עוד 3 ילדים...

(מדלן יקירתי, סיפור בתוך סיפור (חיוך))... "מוסד תלפיות", דתי בסביבות ירושלים. (הילד רצה להיות דתי, אך לא הסתדר).

במוסד "תלפיות" קיבלנו מכות, סטירות ובעיטות, על כל טעות שעשינו, לא הייתי רגיל לקבל מכות. המדריכים המזוקנים היכו אותנו. בלילות קאפנו מקור. 3 ילדים ואנוכי, קמנו השכם בוקר אחד, לפני תפילת שחרית, וברחנו מהמוסד. רצנו על אדמות טרשים, חוצים מורדות ועליות, הרי ירושלים.  אחד הילדים ידע להתפלל תהילים... רצים ומתפללים כל הדרך, תהילים. מפוחדים שלא יקרה לנו משהו... עד שעות הצהרים, הגענו מיובשים ממכת שמש וחוסר שתיה, לכביש הראשי. מכונית אספה והסיעה אותנו לביתו של קרוב משפחה של אחד הילדים, והוא דאג להחזיר אותנו למוסד. בהמשך, קרובי משפחה שעלו לארץ, הוציאו אותי מן המוסד, וכמה חודשים אחרי כן, הילד הגיע לקיבוץ הצעיר, דוברי ספרדית בשער הנגב.

מדלן חביבתי, אני אפסיק כאן, בהבנה וחיבוק חם, על מה שאת עברת, בעטיים הרגשתי פעימות לבי מתקתקות בחזה, מנסה להכיל את גודש החוויות שעברנו בתחנות וציוני הדרך הארוכה המשותפת של ילדותנו.

ואנחנו פה, אחרי תלאות ומלחמות שחווינו, ניצחון לא קטן, כי לא נשברנו.



​שמחתי לקרוא ששומר הפרדס התנהג איתכן בסדר, ועזר לכן, הילדות הקטנות שהייתן, חשוב.(חיוך) ..

וכמו שציינת מדלן, יש לך עוד קילומטר ויותר של כתיבה. את תכתבי ואנחנו נקרא. PROMISE (חיוך) כתיבה מהנה.

המשך ילדותי בקיבוץ, כתבתי בבלוג שלי, בשם: "הערב יורד עלי אופק בוער", סיפור אותו קראת והגבת...

שוב חיבוק חם מדלן היקרה, חָבֶרָתִי לָבְרִיחוֹת חחח (חיוך) נדב.  

היי נדב צהריים טובים...

עולם הזוי כמו אז גם היום ..הכל לא נודע ...ומי חשב אחרי תקופה כה ארוכה..לא הייתי פעילה בתחום הכתיבה ...לחבור לבלוגיה של הכותבים במוטקה..תחילה כמגיבה ,ולאחר מכן הדחף ליפרוץ עם החלטה לחסוף סתם כך סיפור אישי, שהיה חבוי אי שם במעמקים ,ומתגלה לי ....שכותב בשם נדב 

עם סיפר ילדות זהה לשלי ( יצחק  בכיף חחחחח. גם אני צוחקת....)

יחבק אותי בחום ויומר לי מדלן היקרה חברתי לבריחות(חיוך) נדב

חומר למחשבה ...אפתיע אותך בסיפור בדויי ממוחי הקודח ..

וברגשות חבויות של עדיין ילדה...(אל תכעס). חיבוק חם למשוטף.. כי כלכך מזדהה לבריחתך שמעתי על מוסד תלפיות בירושלים אך בחלומות הפרועים לא הייתי מעלה בדעתי ,שהיכו אותך, ובעתו בך ...כמו סרט אכזר...התעללות לישמה...חיבוק חזק, וחם שירפא את כל פצעך אם עדיין קיימים,וחבוים אי שם במעמקים.

המשך יום ניפלא....

למדלן ביטון,

ילדות קשה היתה לך.אחד הדברים הקשים לילד זה כשמפרידים אותו ממשפחתו.אני מבינה איזה סבל גדול עבר עלייך.טוב שברחת.אחרת לא היו מבינים כמה קשה לך ואולי לא היו מתקנים את זה.איך עושים דבר כזה לילדה!צר לי שעברת סבל כזה.

היי טובה פריש

לפי ההגיון והחינוך שקיבלתי וודאי זה לא היה קורה ..

אך האילוצים הנפשיים אז היו חזקים ממני ...

יתכן שבימנו לא הייתי עושב זאת כי יש אפשרות לתקשר ..לשמוע ולהשמיע..ואף התיקשור הוויזואלי קיים..

עברנו את פרעה ...ועברנו גם את זה...

יום ניפלא..ותודה

מדלן, אודה על האמת אני אוהב את הסיפורים שלך ואת סיגנון הכתיבה, רכשת קורא נאמן.

הסיפורים על השנים הראשונות שלך בארץ מעניינים וזורקים אור בעקיפין גם על התקופה, שאי ברכה.

מדלן ילדתי

הסיפור שלך קורע את לבי.אני יכולה לחוש אותך כאילו הייתי ילדה קטנה .במקום זר ומנוכר 

ונתלשת ומופרדת מאחיותיה.....

אין דבר יותר אכזרי מאשר להפריד ולנתק אחיםיות האחת מהשנייה ביחוד לאחר טראומה 

של מעבר מהבית למקום זר וכל כך שונה בכל ממה שהיה בית.

היכרתי מישהי שנפטרה צעירה ,  שהמצאה משוטטת ברחובות  בגיל 4 עם אחיה הקטן.

הם נלקחו לבית יתומים שבתאי לוי. (2 מתוך 11 אחים ואחיות  שננטשו) .

בגיל 7 אומצה  הילדה ע"י זוג בקיבוץ.כשהיא נקרעת מאחיה הקטן.

איני תופסת איך ניתן להפריד בין אחים שנאחזים האחד בשני והם האחד לשני כל עולמם.

כפתחה הנערה בגיל 18 את תיק האימוץ-לא הצליחה לגלות מה קרה עם אחיה הקטן.

זה קרה בארצנו הנאורה.

התנהגות בלתי אנושית וחסרת לב , הבנה ואהבה.

אין למעשים אלה כפרה.

מעריכה את אומץ ליבך ואת החוסן שבך.

מחבקת אותך ללבי.

אביה

גבי מנדלסון ...

כאשר בדקתי בפרופיל שלך 

והנה זה אתה הטבח המפורסם שהעלה חיוכים 

ובכן שמחה שאוהב את שאני כותבת ..למרות הקשיים אהבתי את התקופה

וכולנו מתגעגעים...תודה לך...

אביה. עפיפי... יקירתי.



את רוצה לגרום לי שוב לדמוע, אחרי שמדלן הצליחה, ב"מָעָלָלֶהָ" (חיוך) לֵלָחְלֶח לי את העיניים הָאאא?!... בגללכן רואה מטושטש עכשיו...  

נ. ב.

לאן נעלמה תוספת הכתובית שהתייחסה לילד בן ה9" (חיוך) 

 חיבוק חם אביוש. (פרח) נדב