זִקנתי ואני פעם אוחזים יד פעם......

כל בוקר את חידה לי. בלילות את ישנה צמודה אלי. לפעמים אני שם ידי על כתפך ומזיז אותך כי את נוחרת.

בבקרים את קמה איתי חוששת מכל תנועה מיותרת. אל תדאגי.

בּנִי סידר על קיר חדר השינה ידיות אחיזה בשביל להרים רגל ולהכניסה למקום הנכון של התחתונים 

ובשביל לא ליפול ולשבור את האגן שנהיה צר. 

פגישת הבוקר חלפה. עכשיו כבר צהרים ואני איתך ואת לשום מקום לא הולכת. 

אולי את אינך יודעת, אז אומר לך. אני לא פוחד ממך. אבל חושש מהפתעות שאת שומרת בשרוול חולצתך עבורי.

זה שלא נותן לי מנוחה. היתר מה אכפת לי. לא פוחד מסוף הדרך, כבר קניתי מקום חנייה קצת יקר בתשלומים נוחים.

לפעמים את מרגיזה, אינך עונה לשאלה, שומרת את הקלפים קרוב לחזה ומסתירה דברים. 

אין לי את מי לשאול. בּנִי חי בספירה אחרת { והידועה שלו אינה מאמינה כי ישנה ארץ שקוראים לה זִקנה }

הנכדה עסוקה במלצרות במסעדה. למה שהיא תדע? ככה אני נשארתי לבד איתה. איני פוחד ממנה. על מה יש לפחד?

רק על הכאב שבא מדי פעם. 

לפני לכתי לישון היא ואני מדברים. קח כדור שינה אומרת לי. תישן טוב. את רעה , אני עונה לה. 

טוב, אקח כדור שינה. אבל אל תעירי אותי תני לי ללכת לארץ בה הזִקנה היא הארץ שלה. 

בלי קופת חולים, פקקים בכבישים, בלי כלי נשקים יורים, בנות נאנסות, עולם עולה בלהבות. הנה אמרתי לך הכול והוסיף לומר. אם יש לך לב { וגם על זה אני חושש שהוא מלאכותי } קחי את ידי ובואי איתי לשם. אין דרך אחרת.  

גם אי אפשר לקנות בתשלומים נסיעה לשם וגם בחזרה.