סיפור קטן אפיזודה בחיים
זה היה ביולי 1965 בימים חמסיניים מאוד נקראתי לשרות מילואים , כהגעתי לגדוד קבלתי פיקוד על מחלקת חיילים (אנ שים) בגילהים 35-40 שחלקם כבר היו תחת אש וחלקם אפילו לא ידעו מה זה, המשימה שקיבלתי הייתה להעביר אותם סדרת אימון בזריקת רימון, המקום היה בין קיבוץ ל"ח לבין צור הדסה של היום ובמרחק לא גדול מהגבול דאז עם ירדן אנחנו בצד הישראלי והירדנים צפו בנו מצידם ביננו היה ואדי גדול שהיה קו הגבול מכוסה צמחיה עבותה שהשתרעה לתוך השטח הירניץזה בערך תאור המקום. על הגבעה ליד מורד הואדי הקמתי עמדת זריקה מדופנת דג רחבה כאשר השמיים היו הגג, הנוהל היה כזה, אני בתוך העמדה עם ארגזי רימונים נפמים וכל מיני מרעין בישין, סמל הנחלקה שולח אותם אחד אחד שכולם מאחורי כפל קרקע מרוחקת מהעמדה, חייל נכנס, אני שואל "זרקת כבר רימון" היו שענו כן ואחרי תדרוך קצר הולפו על ידי חייל אחר לאחר מספר חיילים נכנס חייל ואני שואל אותו "זרקת פעם רימון" והוא מתכל עךי בפה בעור ומניע ראשו לשלילה וני מתחיל לתדרך אותו " זה הרימון, זה המנוף וזו ננצרה, תחיק את חרימון שכף ידך סוגרת על המנוף לפקודה "היכון" אתה שולף את הניצרה ופקטדה "זרוק" אתה זורק את הרחמון מעבר לעמדה לתוך הואדי ובוא נעשה תרגול על יבש\ ואני מתרגל איתו פעמיים שלוש לוקל את הרימון מחמש אותו בודק את הניצרה ומושיט לו את הרימון שיחכה חפקודה, אני מבחין באגלי זיעה על המצח שלו ומייחס זאת לחום הכבדאני נותן פקודת היכון הבחור שולף את הניצרה (וכאן אי מפסיק את שטף הסיפור זמן מה) אני צבר שגדל והתחנך בארץ מאוד אטהב את ארץ ישראל ואת סיפורי הקרב והגבורה של כל הזמנים ובמיוחד את יוסף טרומפלדור הגיבור מתל חי אבל תמיד חשצי ש/האימרה שלו "טוב למות בעד ארצנו" לא עולה בקנה אחד עם הרגשתי והשקפתיכך שיום אחד בזמן טיול בגליל נסעתי אל "הארי השואג" נעמדתי ליד מצבתו של טרומפלדור ואמרתי כך" שנע יוסקה, (אנחנו חברים) אני מאטד אוהב את הארץ אבל האימרה שלך מכבידה עלי אני רוצה להחליף את המילה "למות" ובמקומה לונר "לחיות" זה נשמע יותר טוב וכדאי שנחיה ולא נמות" איף שאני גומר לומר את דברי אני שטמע כאיחו בת קול " בסדר בסדר" ואני עומד נפעם יוסף טרומ]לדור דיבר אלי אתם מתארים מה זה. ותוך שאני מסתובב לחזור למכונית אני רואה לא רחוק זוג האשה מדברת בנפנוף ידיים והגבר כמו כל הד'ברים עונה "בסדר בסדר"אבל בשבילי זה היה בסדר והאימרה היא "טוב לחיות בעד ארצנו"עכשיו נחזור לסיפור, אני אומר "היכון" והוא שולף את הניצרה וטני פוקד "זרוק" ( שיחקתם פעם עם ילד או נכד קטנים במסירות כדור, אז תבינו) והוא זורק את הרחמון......אלי במסירה קלה, הרימון חמוש המנוף עף ואני מבלי אפילו לחשוב תופס את הרימון ובתנועה מהירה זורק אותו לעבר הואדי וקופך עליו ומוריד אותו לאדנה מה שקרה הוא שמהזיקה שלי הרימון התפוצץ מעבר לואדי גרם לדיקה ענקית שעפפה את המובים היקדנים והם ברחו ובקימור הייתה הילולה שלמה בעבר השני, שאלתי את הבחור "מה קרה לך" והוא עונה "שותקתי מפחד" ואני כדי להראות גדלות אומר לו "זה בסדר אם לא היית פוחד הייתי צאוד כועס.
בסופו של דבר כמיט התפתחה תקרית עם נירדנים.. טעדת שביתת הנשק אותי זה לא עניין אותי עניין |טוב לחיות בעד ארצנו" אגב אותו חייל במח=לחמת ששת הימים היה חייל למופת
אסונות קרו למכביר הן בגלל חוסר זהירות ולעיתים גם בגלל זילזול. מה שחשוב הוא לערוך תרגילים על יבש. האסון שנשאר בתודעה הוא רימון שנזרק באימון וחיל קפץ עליו ומנע בגופו את הפגיעה ביתר החיילים. לי מוכר אסון כתוצאה מזילזול בנוהלים שבו היה מעורב בן דודי. יחידה ניקתה שטח ממוקשים וההוראות היו להניח את המוקשים בזהירות על הקרקע. אחד החיילים זרק את המוקש לתוך ערימת המוקשים שהתפוצצה. כל מי שהיה בסביבה נהרג פרט לבן הדוד שהיה הכי קרוב לערימה ואין הסבר לכך מדוע ניצל עם פציעות בינוניות .
את הרימון הראשון זרקתי ב48 בחוף ימה של תל אביב. הייתה זו מלחמה בדגים..ח.ח.ח
מפקד ואומץ אחרת היה הרימון
מתפוצץ בעמדה וטוב שנהגת כך.
ניצלו שנים המפקד שזה אתה והחייל.
אני מסכים איתך בכל לב על חובת הזהירות
גם כאן הייתה זהירות אבל הבעיה הייתה לא של זהירות הבעיה הייתה מצבו הנפשי של החייל ואומר לך עוד משהו אחרי הכל גם אני עמדתי בפני דילמה
להעמידו לדין או לתת לו הרגשת בטחון שגם המפקד שלו מפחד וחייל טוב תמיד מפחד והחייל הזה הוכיח את עצמו במלחחמה ממש בכל שרותי בצהל ממ"כ ועד סא"ל נהגתי בדרך הזו כדי להגביר מוטיבציה אצל חיילי
תודה יעקב על תגובתך
שמח שנהנית
איש ארץ ישראל
יש לנו ארץ נהדרת
ולא רוצה אני ארץ אחרת