על קברו של רגש מת

על קברו של רגש מת
וקדושה המתת שהגשתי לך
ועתה נשארתי לבד.

אהבתי אותך בכאב ובתשוקה

זוכרת כל רגע, כל רטט, כל נשיקה
ימי היו ימיך,
לילותי היו לילותיך
זוכרת כל חיוך, כל מבט כל שתיקה

ימים מאושרים,
שלי, שלך.

דומם אני ניצבת על קברם
של רגשות שמתו עכשיו
ועוטה שחורים לזכרם של
רגשות מתים
ובלבי שוכן רק סתיו.

כשנקשת על דלתי ופסעת אל ביתי, כשראיתיך לראשונה זה היה כמו נחשול מתנפץ אל צוק בסערה, שמעתי המיית ים ברקע ומנגינה עתיקה, החיבוק הגדול שלך, אפף אותי בחום וברכות, הרגשתי כמו הנוסע שהגיע הביתה, מבט ומבט נפגשו, הקרחון שהיה בי, במקום בו צריך להיות לב, התחיל להפשיר. בדידותי נגעה בחיים, רגשותיי החלו להנץ, משהו בי התחיל לפרוח וללבלב, רציתי אותך, לגעת בך, לאחוז בך, לא לתת לך ללכת.

היית איש גדול מהחיים, הכל סביבך החוויר, התשוקה והתאווה התערבבו זו בזו ושמחת החיים עלתה על כולם. הקרחון התחיל להפשיר, האביב עמד בפתח, האביב צחק אליי ושימח אותי בשלל פריחות, פריחת הדרים במרחב ותשוקה. ערבים חמימים בהם הזיתי עליך, בקרים בהירים שופעים אור וזוהר שמש בהם ידעתי אותך.

לדעת אותך איש, היה כמו לגעת באלוהות, בנס בריאה, להתקרב לאש ולהכוות, לחוש בכאב עד הפגישה הבאה, עד העונג הבא. ולהכוות שוב ושוב. נגעת בנשמתי, עוררת בי יצרים עליהם לא ידעתי ושמחתי להכיר. ימי הפכו להזיה אותה ידעתי כי ניתן להגשים, הכל היה פתוח והשמים היו הגבול, פנטזיה של שנים קרבה מאד להגשמה ואני כל-כך רציתי להגשים אותה ועוד אחת ודי.

אתה היית גבר יפה עם עיני תכלת זכות
אותי אתה אהבת
עיני התכלת הביעו חלומות
ואני נתתי לך כל מה ששאפת
חמימות לחייך עוד חמה על לחיי
אולם אט אט נמוגה אל רוח סתיו
ולהט נשיקתך על שפתיים שלי
כבר כבה ואיננו עכשיו.

כשהאלים רוצים ברעתנו, הם נותנים לנו את כל מבוקשינו. האושר שאפף אותי הרגיז את האלים והם נקמו. קדרו שמיים, עב כבד הטיל צל ענק על האושר. נסיבות החיים, אשר מבקשות את האיש החזק מכל, היקר מכל, האהוב מכל, באו כדי לקחת. ואז אתה הלכת. אמרת: "אני אשוב". אני נתתי לך ללכת, לא ראיתי אותך שוב. וחיכיתי. ורציתי. והתגעגעתי.

מכתבים ארוכים אשר שלחתי, אל דואר צבאי אשר זכרתי, חזרו אליי שותקים ועייפים מדרך רחוקה, הביטו בי כמתנצלים, לא הייתה בהם בשורה. אני המשכתי לחכות, אני עדיין מחכה, כי
נגעת בי.
נגעת בלבי.
נגעת בחיי.

שרידי אביב עדיין כאן. בשדות קמלים פרחים, נשירת פרחי הדר בפרדסים, כבר החלה. הקרחון שאז התחיל להפשיר, הפך לאבן. ניחוח הים מתפרץ אל חדרי הקט, מבעד לחלון הפתוח. הקיץ מתחיל. אתה עדיין לא כאן, אני יודעת כי לא תהיה. גלי הים יתנפצו אל החוף, ישובו לים ויתנפצו שוב, אבל אתה לא תהיה, לא תראה את הגלים, לא תצחק ולא תחייך יותר אלי.

הזמן מרפא מכאובים, כשאני לא רואה אותך, פניך מתחילים לגווע, דמותך מטשטשת מול עיני, אתה מתחיל לדהות, להעלם. נותרו רק געגועים וזיכרונות. המון זיכרונות ועוד יותר הרבה געגועים.
אני עצובה.
הכל סביבי רגוע ושלו.
אני שקטה.
נותר רק הכאב,
הכאב תמיד ישאר
הוא טמון עמוק בלב

ים. שקיעה. זריחה.
רוח נושבת בשדות.
רק זיכרונות בלי אהבה,
רק זכרונות תשוקה ותאוות.
איש מדהים, ננעצת בי
עמוק בלב,
כמו פגיון, עד הניצב
יום בא ויום חולף
ובלבי שוכן רק סתיו.

ובלילות ללא שינה. לילות לבנים ארוכים, לפעמים אני הוזה, כי אולי, רק אולי, יום אחד אשמע נקישה על דלת ביתי ואפתח את דלתי ואתה תהיה שם, עם החיוך הגדול, עם החיבוק החם, תאסוף אותי אל זרועותיך האוהבות תחייך אליי ותגיד, באתי. ואני אשכח. ואני אסלח. ואני אשמח.

אני יודעת כי זה עבר. אני יודעת כי לא אראה אותך יותר. אני יודעת כי זה לא יקרה לעולם, אבל משהו בי מתעקש וחוזר שוב ומבקש, רק עוד פעם אחת ודי.
רק עוד פעם אחת ודי.
רק עוד פעם אחת ודי.
ודי.