טיקטוֹק ושואה? היש קשר הזוי מזה? מסתבר ש
הסרטים שהוקרנו בטלויזיה בימי השואה של פעם, היו רק סרטים תיעודיים, שהראו צילומים אותנטיים מהמחנות, לפני, במהלך, ולאחר השואה.
לא יכולתי להתיק את עיניי מהמסך, למרות שידעתי שהתמונות האלה יתקפו אותי אחרכך בחלומות, ועד היום, כשעוצמת עיניים וחושבת על השואה, אלה התמונות שאני רואה בדיוק.
אני זוכרת שאמרתי לעצמי, כילדה ממש קטנה, דברים כמו: "הם סבלו באמת, ואת? את רק צריכה לראות אתזה. את חייבת להם אתזה, ואל תעצמי עכשיו עיניים, כי זה לא הסבל האמיתי".
במהלך השנים, השתנתה תרבות הנצחת השואה, ובטלויזיה התחילו להקרין סרטים פחות "חודרניים", ויותר קלים לצפיה.
בשנים האחרונות תרבות הנצחת השואה עוברת מהפכה נוספת, שאופיינית לנוער של ימינו, המכוּנֶה "דור ה-Z", שבוחרים להתייחס לשואה בדרכים יצירתיות, המתאימות להם.
הנה חלקים מכתבתה של נטע הלפרין בעיתון "הארץ", מיום 27.1.22, שמדברת על התופעה:
זה היה באוגוסט 2020. תום דיבון (34), סטודנט מחקר, החוקר התנהגויות משתמשים ברשתות החברתיות, במסגרת המחלקה לתקשורת ועיתונאות באוניברסיטה העברית, התאמן בחדר הכושר.
במקביל, כמנהגו, רפרף על המתרחש בטיקטוק, אותה רשת חברתית שמושכת בעיקר בני ובנות נוער, וידועה לציבור הרחב בריקודים המטופשים ובאתגרים (צ'אלנג'ים, בלעז) הפופולריים....
לפתע, הבחין דיבון בדבר מה יוצא דופן. "פתאום אני קורא ידיעה, שמדווחת על ילדים בטיקטוק שמתחפשים לקורבנות שואה כחלק מצ'אלנג'....
הסרטונים בהם צפה אכן נחוו כחריגים.... במרכזם, על רקע מוזיקה עגמומית, פילטר שחור לבן וטקסטים קופצניים, ניצבו נערים, ובעיקר נערות, כשהן נראות כקורבן לאלימות קשה: מאופרות באיפור שמדמה דם על הפנים, לבושות בבגדי אסירים או מטפחות ראש.
אותן טיקטוקריוֹת הציגו את עצמן בסרטונים כמי שנרצחו באושוויץ או במחנה אחר, או עוברות מעין מסע, בזמן שבסיומו הן מוצאות את עצמן במחנה ריכוז, מתחננות על חייהן למול נאצי דמיוני שצועק עליהן, מובלות לתאי הגזים או מציגות את הטלאי הצהוב שהן עונדות על דש הבגד....
הוא פנה לעמיתו, ד"ר טוביאס אברכט הרטמן, מרצה וחוקר לתקשורת, זיכרון וקולנוע במחלקה לתקשורת ועיתונאות ובפורום אירופה באוניברסיטה העברית, ויידע אותו בדבר הטרנד התיאטרלי והמשונה. יחד, השניים הבינו שהזמן שעומד לרשותם קצוב....
דיבון ואברכט הרטמן איתרו ושמרו למעלה מ-300 סרטונים שיצרו מתבגרות מרחבי העולם - סין, גרמניה, ארצות הברית - אבל גם הם לא תיארו לעצמם בשלב זה, שאותו אתגר מפוקפק... יהפוך לאבן הפינה ביצירת שיח חדש ויצירתי על השואה וזיכרון השואה, שתשלב בין מוסדות ותיקים, בני נוער סקרנים וניצולי שואה קשישים, ושלהם עצמם יהיה תפקיד משמעותי ביצירת ועיצוב השיח הזה....
הגם שסרטוני השואה הללו הכילו לא מעט אלמנטים שניתן לתאר כמגוחכים או ביזאריים, אם לא מעוררים אי נוחות עזה, ודאי לעין ישראלית, הם עוררו את סקרנותם של דיבון ואברכט הרטמן. "רצינו להתחקות אחריהם..." אלא שזה לא היה קל: מרבית הטיקטוקריות שבסרטונים ספגו מטח של גינויים, חלקן קיבלו גם איומים על חייהן והגדירו את החוויה כולה כטראומטית.
אלה שניאותו לדבר, הפתיעו את החוקרים. "הן אמרו: 'אני יוצרת תוכן, אני לא משתמשת אקראית'", מספר דיבון. "'וכשאני נתקלת באתגר שעוסק בנושא כל כך רציני, אין מצב שאני לא קופצת על זה'. מבחינתן זה היה חשוב". וכמובן, הוא מוסיף, אי אפשר להתעלם מהמרדף אחר לייקים, שיתופים ותגובות, שמשחק תפקיד משמעותי בכל רשת חברתית, ובטיקטוק בפרט.
המוזיקה והתנועה חזרו על עצמן, אבל כל סיפור היה קצת אחר.
היתה משתמשת, למשל, שברגע שנתקלה באתגר הלכה לדבר עם אמא שלה. היא אמרה לה 'יש אתגר והוא חשוב לי', וביקשה ממנה לספר לה על הקורבנות.
היתה משתמשת אחרת שנזכרה שביקרה עם הכיתה במוזיאון השואה, וניסתה לשחזר בסרטון שלה את המראה הרעב והרזה שהיה בתמונה משם".
"ייתכן שכישראלים, קשה לנו לראות ולשמוע את זה", דיבון מוסיף, "זה נשמע לנו שטחי וזול, אבל בכל זאת היה מעניין לראות שילדות בנות 14, לרובן אין שום קשר ליהדות, מסתקרנות מספיק כדי לשאול וללמוד".
השניים פנו למנכ"ל טיקטוק גרמניה - שהוא, כך מתברר, גם אחראי על צוות התוכן של טיקטוק ישראל - ועדכנו אותו בדבר קיומו של טרנד השואה בטיקטוק. "מאותה שיחה, טיקטוק עובדת חזק מאוד על שיפור הערנות האלגוריתמית שלה בכל הנוגע לזילות והנצחת השואה", מציין דיבון.
השיח עם טיקטוק גרמניה הניב לא רק את השינוי הזה; צמד החוקרים אף הציע להם לייסד סמינר בשם TikTok Shoah Education & Communication, במסגרתו לומדים מוסדות חינוך והנצחה כיצד לדבר בשפת הטיקטוק ולתקשר עם הדור הצעיר.
המוסדות הגרמניים מבינים, שהדרך היחידה לפגוש את הצעירים - היא לדבר בשפה שלהם".
"לדבר על השואה, אבל באופן קצת יותר משחקי. לא במובן מזלזל ולא מכבד, אלא במובן האינטראקטיבי: צבעוני, קצבי, מלא בפיצ'רים, תזוזות, כזה שמצית סקרנות, מדרבן את הצופים לשאול שאלות, דוחף אותם לבקר בפרופיל, ואולי, וזו מטרת העל, לבקר גם במוסדות עצמם.
מספיק שהסרטון זוכה לתגובה, לשיתוף, למישהו שיאמר, 'וואו, בכלל לא ידעתי שאתם קיימים, ולא ידעתי שדברים כאלה התחוללו בשואה', זה כבר הישג עצום".....
.... מעניין שלא מעט עובדים ומתנדבים באנדרטאות, מחנות ריכוז והשמדה ומוזיאונים שונים הם זוּמֵרִים (בני דור ה-Z )... צעירים חדורי שליחות שמתעניינים מאוד בחינוך בכלל ובשואה בפרט...
במפתיע או שלא במפתיע, בשנה וחצי שחלפה מאז שעלה אותו אתגר טיקטוק שחולל מהומה, העניין שמגלים טיקטוקרים צעירים בשואה גבר...
"דור ה-Z הוא דור מאוד פוליטי, ומתאפיין בדעה מוצקה על חוויות של אי צדק שמתרחשות בהווה", מנמק דיבון את המסירות הלא מובנת מאליה של המתבגרים והצעירים הללו לנושא.
"כדי להתמודד ולשתף, הם עושים שימוש בנרטיבים של העבר, בעיקר של טראומה ואי צדק, וכחלק מכך גם בשואה....
בתחום ההנצחה, מרכיב נוסף שהתווסף במהלך השנה האחרונה לעיסוק בשואה בטיקטוק הוא לא אחר מניצולי שואה בעצמם.
הראשונה, שפתחה פרופיל טיקטוק לפני כשנה, היא לילי הברט, ניצולת שואה בת 98 המתגוררת בארצות הברית ונעזרת בנכדה המסור דב.
"מה שלילי עושה בפרופיל שלה הוא הסברה יוצאת מן הכלל", מתאר דיבון. "יש לה פינה קבועה שבה היא עונה לשאלות גולשים, המטרה שלה היא למסור ידע ולחנך בצורה משחקית, והיא שופכת אור על נושאים שאת לא יכולה לדבר עליהם באף מקום אחר, כמו למשל, איך נערות ונשים התמודדו עם וסת בזמן השואה.
טיטוק הוא אולי הכלי שבאמצעותו הזכרון יישאר לעד .