הידיים המושטות

גמרתי את התואר הראשון באוניברסיטה,  חסרו לי רק כמה חודשים בכדי להגיע  לתואר השני והחלטתי לעשות זאת באנגליה, אני גורר את התרמיל הכבד שלי ומזוודה במסדרון של הרכבת התחתית של לונדון. אני בוכה דמעות שליש ללא שליטה. התאמצתי  לסחוב את המטען הכבד שלי לעבר המדרגות , אני נאנח ומנסה להבין איך החיים שלי התפרקו. ביום שלפני. הדוד שלי שאצלו התגוררתי בעיר הזרה הודיע ​​לי שאף פעם לא אעיז לדבר איתו, אשתו, או שני בני דודים שלי שוב. מוקדם יותר, השמעתי הערה טיפשית, מתבדחת. זה מעולם לא היה אמור לפגוע ברגשות של הדודה שלי, אבל זה קרה!. אני ביליתי את הערב בתא טלפון כחול מכוער, בוכה וממורמר כמו שאמרתי לידיד משפחה שלנו שגם גר וחי באנגליה אליו התקשרתי. הטעות הטיפשית ביותר היה שלא התקשרתי מייד להורים שלי. מעבר לים, כצעיר בן 22 שגדל לכבד מבוגרים, האמנתי לדודה והדוד שלי כשהם אמרו שהרסתי את מערכת היחסים ביניהם ואת המשפחה כולה. היום, בגיל 38, אני יודע שזה היה מגוחך. התגובה שלהם הייתה ללא כל יחס. אבל באותו הזמן, זה היה כאילו שהרסתי את כל מה שהמשפחה בנתה. כשיצאתי מתא הטלפון, חזרתי לבית שקט עם שלוש דלתות חדר שינה סגורות. לא ישנתי. בבוקר, שמעתי את כולם קמים ויוצאים לעבודה ולבית הספר; אף אחד לא דפק על הדלת שלי. כשהשתרר שקט, כתבתי פתק התנצלות והשארתי אותו בחדר השינה של הדוד שלי. גררתי את התיקים שלי  לתחנת הרכבת שהיא במרחק ארוך להליכה ביום גשום וקר בפרבר זר . כשהגעתי ללונדון העיר, הרכבת התחתית הביאה אותי לביתו של ידיד המשפחה שלי. אני מכיר את Tube, אבל באותו הזמן, זה היה צינור של אריחים לבנים אינסופיים. הייתי מותש. המסע הזה לאנגליה נראה כמו החלטה גרועה. והגרוע מכל, אף מעלית בתחנה לא עבדה. כשהדמעות יורדות וחונקות את גרוני, ניסיתי להרים את המזוודה שלי במעלה המדרגות.   זה היה קשה. תוך כדי ההתמודדות עם המטען והתרמיל הכבד על גבי, הופיעו שתי זוגת ידיים. וללא אמירה כל שהיא עזרו לי לעלות בגרם המדרגות,

בכל פעם שאני מתמודד לאחר טיפוס של עשרים מדרגות ועצירה על המשטח שהוביל לקבוצה נוספת של מדרגות אני שומע צעדים, שוב יד אוחזת במזוודה מאחור ועוזרת להרים אותה. בחלק העליון של המדרגות, היד הרפתה ונעלמה, ואני ממשיך ומושך את המזוודה לסט הבא. ובדיוק כשעמדתי להיאבק שוב, יד אחרת מופיעה. זה קרה כמה פעמים. אני אף פעם לא הרמתי את מבטי, כי אני לא יכול להפסיק לבכות ולהרגיש אומלל. אני זוכר שחשבתי בערפל הצער שאפף אותי שכל יד נראתה שונה, שאנשים רבים ושונים עזרו לי, בלי לשאול או לומר דבר. הם רק עזרו, ממש עד לחלק העליון של גרם מדרגות האחרון שיצאו מהתחנה. לא יכולתי להסתכל מעלה. אני לא הייתי מסוגל לומר תודה. המשכתי לשהות את התקופה היעודה וזו הייתה תקופה מדהימה שלמדתי באנגליה, ועשיתי כמה חברויות שנמשכו הרבה שנים להתקיים בחיי.  זו גם היתה הפעם האחרונה שראיתי או דיברתי עם כל אחד מארבעת בני משפחה האלה. עם זאת, כשאני חושב על זה כאובדן נורא, אני זוכר את הידיים של אותם זרים. הם היו שם כשהייתי צריך אותם, ואפילו עכשיו, הם מושכים אותי דרך ימי העצב של הזיכרון ההוא. אני חושב עליהם כמעט מידי יום כשאני יושב בתחבורה הציבורית בעירי היום, ואני צופה בנוסעים והתיירים העולים ויורדים על ​​ידי, רק למקרה שמישהו צריך את ידי שתמיד מושטת ברצון. אגב, כך גם פגשתי את אשתי כאשר עזרתי לה בביקור בעיר.