הכבוד האבוד

יש לי חבר המנגן בחמת חלילים. הוא מופיע עמו ומנגן באירועים שונים ומשונים להנעים את אוזנם של המשתתפים באירוע. לא מזמן הוא הוזמן לנגן בטקס לוויה של איש  ערירי שאין לו קרוב או ידיד בעולם. הקהילה שילמה עבור הקבורה הדלה והטקס המלווה. הוא נשלח לפינה נידחת של העיר שבא היה אמור הדלפון להיטמן. כגבר אמיתי הוא לא שאל לאן בדיוק עליו להגיע וכמובן הלך לאיבוד בדרכי האבק העקלקלות המובילות לבית העלמין. כאשר הגיע למקום הוא ראה שאין בו כבר איש ורק כמה פועלים שנראו כקברנים אם איתים ומקושים יושבים סביב וסועדים את ליבם לאחר העבודה בחום היום. המנגן פתח את מזוודתו והוציא את כלי הנגינה השעין אותו על כתפו והחליט שהוא חייב לבר המינן את הכבוד האחרון. הוא החל לנגן עם המון רגש ועומק, הוא ניגן כמייטב יכולתו והשקיע את כל כשרונו בכך והרגיש כיצד עולות הדמעות בעיניו. לאט  לאט קרבו הפועלים מסביב וייצרו מעגל וגם עיניהם דמעו למשמע ולמראה המרגש הזה. כעבור שעה קלה פסק ידידי לנגן וארז את כלי נגינתו שוב במזוודה ופנה לצאת לדרכו כאשר לפתע ניגש אליו אחד הפועלים ואמר בקול שקט ומלא הערכה "כזאת מחווה לא ראיתי מימי זו היה מעל ומעבר" "כל הכבוד לך!" "30 שנה אני עוסק בעבודת קבורה שונות אבל מעולם לא העניק איש לקבורת בור  שופכין ,   כזה כבוד והשקיע כה הרבה רגש בטקס!"