פתאום נפתחו שערי שמים.

זה קרה יום חמישי אחד בשעות הצהריים, בן שבע, בדרכי חזרה מבית הספר, כשפתאום נפתחו שערי השמים, והתחלקו לשניים, ולבי הקטן החל הולם בחוזקה, ומהרתי לבקש צרור בקשות מאלוהים. בקשתי שאבי יביא לי כלב קטן שיהיה רק שלי. וגם זוג אופניים חדשים במקום האופנים הישנים שהתקלקלו.
עיניי ממוקדות באותו פס לבן ארוך שחצה את השמים הכחולים לשניים, התאמצתי לדלות עוד בקשה שאולי שכחתי, אך השמים התאחו ונסגרו כמו קודם, יריעה כחולה מעל  העיר קזבלנקה.
כילד יהודי שפקד עם אביו בחגים את בית הכנסת, האמנתי בפתיחתם של שערי השמים, הייתי בטוח זה מה שקרה...
ובאמת לא עבר זמן רב וכמה מהמשאלות שבקשתי התגשמו.
משאלת האופניים הייתה משאלה קלה. שני רחובות מהבית שלנו, הייתה חנות לתיקוני אופניים, אבי שעייף לקחת את האופניים שלי ושל אחי, גדול ממני בשתיים, לתיקון, קנה לנו, 2 זוגות אופניים חדשים.
אולם משאלתי העיקרית שאבי יביא לי כלב, גם היא התגשמה באופן מוזר.
בארוחת צוהריים אחת שאבי נהג לסגור את האיטליז שלו, ולבוא הביתה לאכול ארוחת, צהריים עם המשפחה. (ארוחה שנחרטה עמוק בזכרוני). אמי, אבי (מנוחתם עדן), אחי אלברט ואני, ילדים קטנים אז. (שני אֶחָיי הבוגרים, שרתו בימים ההם בצבא הצרפתי, מעבר לים, בהודו סין, (ויטנם של היום). 
בתום ארוחת הצוהריים, אבי קם כרגלו לשוב לעבודתו, פתאום הוא נזכר בדבר מה וצחק. "אה, כן, הבאתי לכם משהו". אמר והכניס ידו לכיס הג'קט שלו והוציא מתוכו גור כלבים קטנטן בן יומו, לבן כשלג... המוזר, לילה לפני כן, חלמתי שאבי מביא לי כלב ובבוקר שכחתי מהחלום והנה התגשם החלום. לא היה גבול לשמחתנו, שלי ושל אחי. אני עולז ומקפץ משמחה, ואומר לאבא, "אבא אתה יודע לפני כמה ימים נפתחו שערי השמים ואני בקשתי מאלוהים שאבי יביא לי כלב קטן, וגם זוג אופניים חדשים והנה הבאת לי גם הכלב"
אימי יקירתי אורו עיניה, "ספר, מוהיז, ספר מה ראית"  אבי תמה "מה זאת אומרת נפתחו שערי השמים? שאל "מה ראית?"...
"אבא הסתכלתי בשמים וראיתי איך שביל לבן חוצה את השמים לשנים ואני בקשתי מאלוהים כמה דברים, שתביא לי כלב קטן וגם אופניים"...
"ומה קרה אחר כך?", אבי שאל? "
'אחר כך הפתח בשמים התחיל להיסגר עד שנסגר לגמרי, וזהו...
אבי צחק: "כן די דומה" אמר, "כנראה היה זה שובל לבן שמטוס סילון שחרר בגובה רב אחריו, כך זה נראה"... הייתה תשובתו של אבי.

'בוֹבִי' שלי גדל יחד איתנו, שובבותו ופיכחותו הפכו אותו לסלברטי בשכונה.  
עלזתי כשבובי חטף את הכדור באמצע משחק הכדורגל וכל הזאטוטים רצים אחריו לתפוס אותו. אהבתי את בובי, הוא מילא אותי שמחה וגאווה.

שנתיים מאותה ארוחת צהריים עם אבי ואימי, נפטר אבי ממחלה קשה. המצב הכלכלי בבית התדרדר, לא היה כסף לקנות אוכל...
עובדי עיריית קזבלנקה, לכדה את 'בוֹבִי' שלי, יחד עם עוד כלבים משוטטים, ולא ניתן היה לשחררו. ואני ילד קטון, בוכה... בוכה... לא אוכל, רק בוכה, אינני זוכר מתי הפסקתי לבכות?
אבי צדק, היה זה מטוס סילון ששיחרר שובל לבן, ולא פתיחתם של שערי השמים.

חודשיים אחרי, מצאנו אחי ואני את עצמנו, יחד עם קבוצת ילדים (ילדי עלית הנוער) על אוניה, בדרכנו לארץ.