סוף עונת האהבה שלה

יותר מחצי חיים לידו והוא עדיין לא נתן לי נשיקה, היא אמרה. זה לא היה מקובל הוא אמר.

הזמנים היו אחרים לפני 50 שנים. את שוב מנדנדת, הוא אמר.

זוג לא צעירים. בני 70 ומעל. חיים בדירה אחת "פרודים" 

אפילו מדפי המקרר שבדירתם היו חלקם לשימוש שלו, והשאר בשבילה. 

ביום אחד היא החליטה, אמרה לו שהיא רוצה להיות לבד. 

אז הבן שלהם הביא בנאים וחילקו את הדירה בה גרו 50 שנה לשתי דירות קטנות יותר. 

חצי שלה - חצי שלו. הוא דרש את החצי דירה עם החלון. 

את הכורסה הישנה שאהב היא לא הייתה מוכנה להשאיר לו. 

לקחה אותה אִתה. אחר כך זרקה אותה קנתה אחרת. 

הוע עדיין היה נוהג. הייתה שולחת אותו לשוק נהרייה לקנות לה כרובית.

היה מטלפן אליה ואומר: הכרובית במחיר 17 שקל הקילו, לקנות לך? 

לא. הייתה עונה. רק במחיר 13 שקל הקילו אתה קונה לי. 

הוא לא רצה להיפרד וללכת ממנה לחיות מאחורי קיר מפריד. 

אפילו שהיא אמרה שבחיים הוא לא נתן נשיקה, 

ויתר לה ולא הלך לרקוד מדי שבוע במועדון הרוקדים.

היא לא רקדה. ניסתה. לא הצליחה. אולי קנאה לו על כך.

כשבנם היה מבקר אצל אבא שלו אביו היה אומר לו שהוא מרגיש בודד לבדו. 

מקשיב ושומע את קולות תכניות הטלוויזיה שהייתה אשתו אוהבת. 

היו ימים שגם על הטלוויזיה התווכחו. על כן החליטו: 3 ימים הוא רואה את מה שהוא רוצה,

3 ימים אחרים הטלוויזיה ברשותה. ובשבת החליטו לא לריב על מה שהטלוויזיה משדרת. 

זה עוד סיפור מהחיים. שני בני זוג. הוא - והיא. חיים את יתרת חייהם באותה דירה כשקיר מפריד בניהם.