הורד והחילזון

אני יושבת ומביטה וחושבת לעצמי כמה שונים הם בני האדם. אני רואה לפעמים אדם סגור בתוכו כשבלול, אינו מוכן, ולו כזית, לתת מטובו לאחרים, כולו שקוע במרירות נפשו, ונזכרתי בספור של אנדרסן "החילזון ושיח הוורדים", שהוא חביב עלי , באמת שבו, בחכמה הרבה כדרך אנדרסן:                                                                    

 "אין לי כל ענין בעולם" אמר החילזון"כל עולמי הוא הקונכית שלי, שבה אני גר לבטח. די לי בעולמי שלי". "האם אינך חושב כי עלינו להעניק את כל הטוב שבנו לזולת?" שאל אותו שיח הוורדים. "הנה אני נתתי את וורדי, אך אתה, החכם והנבון, מה תתן אתה לעולם?" "אין לעולם כל חשיבות בעיני" אמר החילזון, "אני מפריש ריר המגן עלי מפני העולם אתה נותן וורדים, העץ מניב פירות, הפרות שופעות חלב, הכבשים מספקות צמר לכל אחד ואחד מהציבור הנזקק לו, הקהל שלו, ואילו אני מסתגר בתוך ביתי ואינני נזקק לאיש. אינני מבקש שבחים ומחיאות כפיים, תודות ושירי הלל". משסיים החילזון דבריו הסתגר תוך קונכייתו, הפריש ריר צמיג וחסם את פתחה. "כמה חבל ועצוב" הרהר שיח הוורדים "אילו גם רציתי אינני מסוגל להסתגר בתוך עצמי ולהתנתק. תמיד פורצת פריחתי החוצה, עלי הוורדים שלי נושרים והרוח נושאת אותם עמה למרחקים. אולם ראיתי כי אם שכולה הטמינה וורד אחד משלי בספר התפילותיה, נערה יפהפיה ענדה אחד מוורדי על חזה, ילד חמוד נשק וורד שלי, ולבי נתמלא שמחה. אלה הם כל זכרונותי, אלה הם כל חיי".                                      

(הנס כריסטיאן אנדרסן - החילזון ושיח הוורדים).                                              

לעתים כאשר דבר מן הילדות לא נשאר בנפש האדם הוא הופך לחילזון המסתגר בתוך קונכייתו, כמה זה עצוב. אז כן אני רוצה עד יומי האחרון לחלק את וורדי לכל הרוצה בהם , ואם ילדותיות יש בזה ויש שיגידו חוסר ריאליות אז מה? :-) 

שתהיה שבתנו טובה ושלווה

דליה