קטע יומן של אשה מבולבלת

לילה.פנס הרחוב מאיר את החדר בו שהינו אורי ואני בירושלים.שתיים אחר חצות.השעון הדיגיטלי מהבהב לי ואני לוחשת לו"רוצה לישון,אבל מה לעשות"!?לידי כמו צל עובר.כבר התרגלתי להיות בלעדי אורי..צללים אינם מיראים אותי עוד.בבקר יטלפנו אלי הבנים,כל אחד לפי תורו,לבדוק שאני בחיים.זה זמן מה מאז שהוא"הלך"הצל הזה חולף ועובר בחדר.מלטף את פני,גווי,"זוהי אשלייה אופטית.בגלל ענפי העץ בחלון"אני מהרהרת"או בגלל הנקודות האלה השחורות,שמופיעות לי לפעמים בעיניים"כך אני לעצמי חושבת.אבל הצל ישנו,הוא ערפילי,חולף לידדי בליטוף,בשקט,כל לילה ואחר כך נעלם.לא,זה אינו מפחיד,כמו שמתארים את הרוחות בסיפורים,נהפוך הוא. נושא נחמה בלי מילים.הוא נעלם מייד.אני מתעוררת כל לילה כדי לראות אותו ואז הוא מראה עצמו בערפל הזה.במהירות מסחררת ונעלם.

רופא העיניים אומר לי שהנקודות השחורות בראייה שלי תעבורנה,אבל סבלנות,זה יקח זמן.אני לא מגלה לו על הערפילית שאני רואה.על הצל שעוטף אותי בלילה גם לפני השינה.הוא יהיה בטוח שאני מעורערת בנפשי.

עכשיו,בחדר הזה שהיינו עם אורי,כאן בירושלים,אני ניזכרת בכל מילה שדיברנו.גם על סינדרום ירושלים.הוא צחק,כשהוא מחזיק בפני בידיים"לך זה לא יקרה,את הגיונית מדי"כך לי אז אמר.הוא לא האמין בחיים שאחרי המוות.אז מה הוא היה אומר אם הייתי מספרת לו על הצל העוטף ומחבק?אני בטוחה שהוא היה אז בלהט,כדרכו אותי מנשק ואומר"הילדה שלי,עם הדימיונות שלה"!אז זהו.ניגמר עם ירושלים.מחר חוזרת לתל-אביב.