פרק נוסף מהיומן הפעם מתל-אביב
כל צעדת הבקר חשבתי עליך.אפילו לא שמתי לב שהבולבולים חדלו לרפד את המידרכות בפרות העצים.אתה יודע,הבקרים נעשו קרירים לאחרונה.הופתעתי תוך המחשבה למצוא עצמי ליד הבית.בסוף מסלול הצעדה.מיהרתי לעלות הביתה(שתי מדרגות בכל פעם)כדי לטלפן אליך.אני יודעת שזוהי השעה שקל לתפוס אותך עדיין בבית.ואז ניזכרתי שאתה"איננו".זה לא שנסעת לאילת להשתזף בעירום,בחול,אלא שאינך לגמרי.בשום מקום בעולם.
פעם אמרת לי"אני דוקטור לברגים,איני מבין כל כך באנשים,אז אם פעם חלילה,בטעות,אפגע בך באיזו מילה,אנא סלחי לי מראש".בשעה הזו אתה תמיד מתגלח.למדתי כבר להאזין בשפופרת לנימת קולך ולדעת איך עבר עליך הלילה.
עכשיו אני עומדת כאן,ליד המכשיר,לספר לך את החדשות האחרונות.
בפעם האחרונה שהייתי אצלך והירשת שהפעם אני אכין לך את השתייה ולעצמי,אמרת לי בחמלה עלי"יקירתי הקטנה.היגעתי לנעילה.את חייבת להשלים עם זה"והיבטת בי ברחמים רבים עלי.הינחת את מקל ההליכה המגונדר שלך ליד הכורסה.אני אז ידעתי,אבל עשיתי עצמי צוחקת"אתה סתם משוויץ עם המקל הזה,רוצה להיות אריסתוקראט"חייכת בסלחנות והבנה.ישבת מקופל מעט"עם ראה אחת אני כמו מכונית שעובדת רק ..על משהו אחד"איני זוכרת מה.הוא היה מומחה למכוניות.אמרתי לעצמי בלב"לא,הוא לא ימות .לא"וחייכתי אליו.אתה ידעת אותי טוב מכל אדם.לכן חייכת בסלחנות.
עכשיו הכאב הזה מעוות המעיים.אני יוצאת שוב לריצה סביב הקניון.כמו מנתח פלסטי אני מנסה לשחזר פניך בדימיוני.עצמות הלחיים הגבוהות האלה.הקרחת.הקרחת"איפה לעשות את השביל"אתה שואל אותי בשובבות"באמצע או בצד ימין של הראש"?היית שואל אותי במיקלחת כשאני מביטה בפניך איך אתה מסיר בשיטתיות את הקצף הלבן הזה עם התער בלי שום פגע.פס לבן אחרי פס. ועכשיו הכל פס.רק הזיכרון המתוק הזה של ריח פלומה בצווארון מכובס
"זה הכל מהבקבוקים"היית אומר לי כשהייתי מסניפה אותך.הכל מהבקבוקים....
טוב להתרפק על הזיכרונות . הם מחזקים אותנו.
איזה תאור נחמד
איך את העבר את מתארת
כמו משוררת כמו סופרת
ואנא אל תרימי ידיים
הזיווג הוא מן השמיים
לך מגיע רק הטוב"
ותמשיכי לנו לכתוב.