חוויות והוויות מהעיר גבעתיים

רבע לפני שבע בבקר.ה

היגעתי מוקדם להספיק קניות לפני יום לימודים ארוך ולפני שיפרוץ החום הכבד.

על הספסל יושבים זקנים טרוטי עיניים ,מחוסרי שינה ומפטפטים על הכל.:על היורו והדולר אבל שיחה שונה משוחחות אצלם העיניים::,אלה העיניים העיפות,משוחחות על בדידות קשה,על חלומות ביעותים,שזולגים ומטפטפים בשקט,לאט,אל תוך שעות היום.אלה חלומות שאין שוכחים.

עכשיו לאט,לאט,לשני הצדדים,דלת הסופר זזה וניפתח הפתח לעולם שונה.עולם המציאות המפוקחת של ירקות,חלב וסלמי.עולם של אור ואמהות קונות שוקו לילדים וזה מזכיר..והקצב מרכין ראשו ומחייך ושואל בהונגרית קשישה על מקל,"מה תרצה הגברת לקבל"?והיא משנה דעתה מפעם לפעם כדי שתיזכה לדבר אתו עוד ולא תצטרך לשוב לחדרה הבודד.

אבל כל זה הוא רק כאילו..

הם קונים בעגלות ביטחון,חברה,מנוס מאימה ,מעצבות,הכל בעגלה.

אלא שהמחירים גבוהים כיום.השער של הזמן הולך ויורד בהדרגה מהירה,אך בינתיים בתיק הירוק יש חלב,ביצים ,וגבינה אז בינתיים הכל בסדר.

אני יוצאת עם שקית בה הלחם ומביטה לאחור.

אולי לא רחוק היום שגם אני אשב על הספסל הזה השכם בבקר?

אז כך זה אצלנו השכם בבקר ,בעיר הירוקה גבעתיים,

ניראה שהרוח קלילה והכל של ו בינתיים.