המשך- פגישה עיוורת.
החדרון וזחלתי אליה, התרוממתי ומשכתי בידית הדלת, הדלת לא נענתה, ואז, בהבזק של הבנה תפסתי שאני כאילו שבוי וליבי ירד לתחתונים. השקט במרתף זעק, שום רחש לא חדר מהחוץ. ליבי דפק בטירוף כששמעתי גרירת רגלים מהחוץ. מפתח חדר למנעול הדלת- והדלת נפתחה,לא יכולתי לראות מי שבא, אבל הרחתי ניחוח של מזון שאזכיר לי עד כמה רעב אני, באותו הזמן אפילו חצץ הייתי אוכל, אבל במציאות אכלתי חרבון. פנינה מה קורה, שאלתי כשקולי נבלע בין קירות הביטון, היא לא ענתה, שמעתי צליל מגש שהונח על הרצפה ומישהו שממהר לצאת ולנעול את הדלת אחריו. עכשיו התחלתי לפחד, הפחד שיתק אותי,בטני התהפכה, פרפרים רקדו בה את ריקוד מפצח האגוזים של צ'קובסקי,אפילו תאבוני וצימאוני הרב לא השתוו למורא שאחז בי. כשהרעב הכריע אותי זחלתי ומצאתי את המגש וטרפתי הכול. מאוחר יותר שוב נפתחה הדלת- היא שתקה, ואז אני זעקתי- מה את רוצה מימני, כסף? כתגובה נשמע גרגור קול כשאמרה: כסף? אני לא צריכה, אז מה את מבקשת, שאלתי בקול רם אולי מישהו מהחוץ ישמע אותי, אל תצעק, במילא איש לא ישמע אותך, מה את רוצה שאלתי שוב בקול רפה, אה, עכשיו נגיע לעניין אמרה, אתה זוכר את מיכל, שאלה? איזו מיכל? חברתי הטובה, זו שהזמינה אותך לפגישה ולא באת!! אמרה, ותכף שמעתי את הדלת נטרקת. וכשהלכה ושוב הייתי לבד, נזכרתי במיכל ההיא שהייתה מטלפנת אלי בשעות הקטנות של הלילה ושותקת. לעיתים, חשדתי שגם הבת שלה החיילת מצטרפת לחגיגה נגדי, כשהמחשבות על מיכל הנקמנית הרפו ועזבו אותי לנפשי, זחלתי לכיוון הדלת והפעם מצאתי אותה פתוחה, המשכתי לגשש את דרכי וכך מצאתי מדרגות, בקצה המדרגות הייתה דלת נוספת, ליבי דפק כשעון מטוטלת ושרף את הזמן, להפתעתי גם הדלת הזו הייתה פתוחה, וכשהצלחתי לעודפה פנים המבנה, נגלה לי האור. במכשיר כלשהו ניתקתי האזיק שהצמיד את רגלי זו לזו ומיהרתי לצאת מהבניין העזוב, לפתע בעומדי מבולבל ליד יציאת הבית, מישהו דיבר אלי ואמר, אשתך לוקחת את הדירה לעוד שבוע? אולי עניתי, והתחלתי לצעוד לכיוון שהאיש אמר לי כי שם היציאה מהכפר. בצומת שחייבר את המושב לכביש הראשי היה עמוד ממתכת ועליו שלט- מושב בית עובד היה כתוב בו. מאז,ובכלל, איני יוצא לפגישות עירוות אפילו מבטיחים לי גיבוי מהשב"כ.