זה קרה.
זה קרה....
סיימתי משימה הקשורה בלעבודתי באזור התחנה המרכזית בתל אביב. היה זה יום חם. עם רב של אנשים זרם באזור התחנה המרכזית. בדרכי לעוד מטלה רשומה בסדר יומי, ראיתי אשה מבוגרת קשת הליכה, אובדת עצות בצד המדרכה. תרה בעיניה לעבר ההמון העובר ושב, החולף על פניה. חשבתי שהיא במצוקה כלשהי, ניגשתי אליה. "סליחה גברתי את מחפשת כתובת, אולי אוכל לעזור?" שאלתי.
האשה הסתכלה בי ואמרה: " איבדתי את בעלי".
"איך" שאלתי?
בקול דואג היא סיפרה . "אנחנו גרים במושב בצפון. הגענו לתל אביב, כדי להמשיך לנסוע לבאר שבע, לאירוע משפחתי. התעכבתי לשניה ליד חלון ראווה, הסתובבתי ולא מוצאת את בעלי. אף פעם לא הייתי בתל אבי. לא יודעת מה לעשות. כל הדברים והכסף נמצאים אצלו" אמרה היא בקול חרד.
"תראי" הצעתי: "לא רחוק מפה ב'יהודה הלוי' יש תחנת מוניות, 'יעל דרומה', אקח אותך לשם ואקנה לך כרטיס נסיעה לבאר שבע, כדי שתגיעי אל קרוביך". האשה הודתה לי בעיניים לחות מדמע. והבטיחה להחזיר לי את הכסף ברגע שהיא תחזור לביתה בצפון.
התנהלנו לאטנו לעבר 'יהודה הלוי' לתחנת המוניות 'יעל דרומה'. קניתי לה כרטיס נסיעה לבאר שבע, נפרדתי ממנה ושבתי על עקבותי, לעבר התחנה המרכזית. והנה מבחין בתוך ההמון הנוהר, גבר בגיל העמידה, מזוודה קטנה בידו, עיניו מתרוצצות ימינה ושמאלה, כאחד המחפש איזה דבר. ניגשתי אליו:
"סליחה אדוני אולי אתה מחפש את אשתך?" שאלתי לפי תאור לבושו ודאגתו. הבינותי, אולי הוא בעלה האובד של האשה. "כן". הוא אמר " אשתי. נעלמה לי והיא בטח דואגת מאוד" הוא אמר.
חייכתי אליו:
"אל תדאג אדוני אשתך מחכה בתחנת המוניות 'יעל דרומה' אמרתי והובלתי אותו בצעדים גדולים אל אשתו. הייתה זו פגישה מרגשת. עת ראו זו את זה. האושר קרן מעיניהם, וליבי על על גדותיו. הנחתי אותם יחד וחזרתי למטלות יומי.
בתחנה המרכזית הישנה בתל אביב.
אז עורק תחבורתי מרכזי שוקק חיים, ליבה הפועם של המדינה.
סיימתי משימה הקשורה בעבודתי באזור התחנה המרכזית בתל אביב. היה זה יום חם . עם רב של אנשים זרם באזור התחנה המרכזית. בדרכי לעוד מטלה רשומה בסדר יומי, ראיתי אישה מבוגרת קשת הליכה, בצד המדרכה, אובדת עצות, תרה בעיניה לעבר ההמון העובר ושב, על פניה. חשבתי שהיא במצוקה כלשהי, ניגשתי אליה:
"סליחה גברתי את מחפשת כתובת, אולי אוכל לעזור?" שאלתי.
האישה הסתכלה בי ואמרה: "איבדתי את בעלי".
"איך" שאלתי?
בקול דואג היא סיפרה. "אנחנו גרים במושב בצפון. הגענו לתל אביב, כדי להמשיך לנסוע לבאר שבע, לאירוע משפחתי. התעכבתי לשניה ליד חלון ראווה, הסתובבתי ולא מוצאת את בעלי. אף פעם לא הייתי בתל אביב. כל הדברים והכסף נמצאים אצלו" לא יודעת מה לעשות. אמרה היא בקול חרד.
"תראי" הצעתי: "לא רחוק מפה ב'יהודה הלוי' יש תחנת מוניות, 'יעל דרומה', אקח אותך לשם ואקנה לך כרטיס נסיעה לבאר שבע, כדי שתגיעי אל קרוביך". האישה הודתה לי בעיניים לחות מדמע. והבטיחה להחזיר לי את הכסף ברגע שהיא תחזור לביתה בצפון.
התנהלנו לאטנו לעבר 'יהודה הלוי' לתחנת המוניות 'יעל דרומה'. קניתי לה כרטיס נסיעה לבאר שבע, נפרדתי ממנה ושבתי על עקבותיי, לעבר התחנה המרכזית. והנה מבחין בתוך ההמון הנוהר, גבר בגיל העמידה, מזוודה קטנה בידו, ועיניו מתרוצצות ימינה ושמאלה, כאחד המחפש איזה דבר. ניגשתי אליו: "סליחה אדוני אולי אתה מחפש את אשתך?" שאלתי. לפי תיאור לבושו ודאגתו, הבינותי, אולי הוא בעלה האובד של האישה. "כן. הוא אמר " אשתי. נעלמה לי והיא בטח דואגת מאוד" הוא אמר. חייכתי אליו:
"אל תדאג אדוני אשתך מחכה בתחנת המוניות 'יעל דרומה' אמרתי והובלתי אותו בצעדים גדולים אל אשתו. הייתה זו פגישה מרגשת. עת ראו זו את זה. האושר קרן מעיניהם, וליבי עלה על גדותיו. זה היה גמולי. הנחתי אותם יחד וחזרתי למטלות יומי.
תודה תגובתך הטובה.
נ.ב. יש תקלה (זמנית מקוה)בהעברת הסיפור בשלמותו. לכןהעברתי אותו כתגובה. חבל. יהיו קוראים שלא יקראו אותו. (תגובתך הראשונה קראתי לפי שהיא נמחקה.
שבת שלום יעקב. (חיוך)נדב.
שבת שלום לך ובני ביתך היקרים. (חיוך) נדב.
נ.ב. עקב תקלה באתר זה (מקוה תקלה זמנית)העלתי כ?ת?ב?ת?י בתור תגובה.
שבת שלום של רוגע ושלוה, לך ובני ביתך היקרים. (פרח) נדב.
מאז המקרה חלפו כשלושה עשורים. בימים ההם עדיין לא היו טלפונים ניידים ( שיש היום) שניתן היה להעזר בהם.
האשה המבוגרת גרה במושב בצפון, לדבריה, אף פעם לא הייתה בתל אביב.
שבוע טוב נורית. (פרח) ..נדב.
מה
קרה לסיפור ולתגובות שלנו? הם נעלמ
מאת: יעקב גרשון (13/06/13 | 16:20)