ליום האישה הבינלאומי...אימי.
בשבילי יום האישה הבינלאומי הוא הזיכרון של אימי. ראיתיה בעונייה, במחסור ובקור, הייתה יוצאת לעבודה עם קריאת התרנגול וחוזרת הביתה אחרי שהשמש ירדה למצולות ים. כובסת הייתה אימי בידיים גלויות,סדינים וציפות היו מושרות בתוך גיגית שבה היו מים חמים וקוביית סבון דמוי אבן, ועל אחת מדפנות הגיגית היה שעון לוח עץ שלרוחבו בליטות מדורגות ששימש להחלקת ושפשוף הכבשים. לתוך המים הרותחים הייתה אימי טובלת ידיה מחורצות האצבעות, כל כך עמוקים היו החריצים שעל ידיה שדמו לתלמים בשדה שלפני זריעה. אחר כך, הייתה מוציאה מתוך מי הכביסה, ציפה או סדין, מחזיקה בבד, ובשתי אגרופיה הקמוצים הייתה מחליקה ומלחיצה את האריג בין שלבי קרש הכביסה, ואין לה רגע מנוחה, והגיגית על גדותיה עולה מטיפות זיעתה, ובהמשך בעת שטיפת הכבסים, הייתה נשארת מרוקנת מאפיסת כוחות. בצהרי אותו יום כביסה אצל מעבידה, הייתה הטבחית של הבית בו אימי כיבסה, מביאה לה צלחת ובה אורז ברוטב עגבניות. אימי לא הייתה נוגעת באוכל, מניחה אותו לידה במדרגה עליה ישבה ומחכה שאני אתגנב בעד דלת המשרתים הענקית, ואז כשראתה אותי והייתי קרוב אליה, הרימה את הצלחת עם האורז, גרפה כף אחת אולי שתיים ואכלה מהאורז שטעמו היה טעם גן עדן, ורגע אחר כך העבירה אלי את רובו ככולו. ככה אני זוכר את אימי באחד מימי האישה הבינלאומי שלא ידעה כלל שהו קיים....