דליה דורנר

נולדה בטורקיה למשפחה אמידה, היתה ילדה עשירה ומפונקת שלא חסר לה דבר.

כאשר התייתמה מאביה השתנה הכל, כאשר ראיתי את אבא במצב זה, נכנסתי לחרדה עמוקה, זו היתה חוויה קשה וטראומתית.

אבא השאיר לאמא 10.000 לירות שטרלינג, זה היה המון כסף, היא הפקידה אותו בבנק, היתה אינפלציה, ובתוך זמן קצר נשארה חסרת כל, היא לא ידעה לטפל בנו ובבית, במשך חודש וחצי איבדתי את אבא את אמא ואת מעט הבית שהיה בארץ, אבד לי הבטחון העצמי לקח לי זמן להחזירו.

עברתי לנוה איתן, למדריכים שם אהיה אסירת תודה כל חיי הם בנו אותי. שם גזרו את צמותי, שמי היה דולי והם רצו להחליפו, אני התמרדתי ובשום אופן לא הסכמתי, רק כאשר סיימתי את האוניברסיטה בשנת 1956 , חשבתי להיות עו"ד בשם דולי לא מקובל, בחרתי את השם דליה שצליליו דומים. במשך שנים חלמתי את אבא האומר לכי תשחקי אני אדאג לכל, חלום זה ליווה אותי שנים עד שהתפוגג ונעלם.

בהמשך חיי בבית הספר הריאלי הייתי בעצם ילדה הורית  ראש המשפחה שדאגה לאמא ולאחי.

לימים אמא היתה אומרת אני כל כך מצטערת שלא הייתי לך לאם, טוב עניתי, את גידלת את ילדי, לאחי השגתי מקום במוסד חינוכי בשער העמקים שם הוא גדל. אני טפלתי בכל והייתי בת 15-16.

מן הרקע שבאתי ממנו פיתחתי אמביציה, סיימתי תיכון בגיל 17, גמרתי קורס קצינים  לפני גיל 18 והגעתי לדרגת אלוף משנה.

אחרי חמש שנים במטכ"ל הלכתי ללמוד, היה קיים בי"ס לכלכלה ומשפט, כלכלה זה נוסחאות מתמטיות, לא מתאים, בחרתי במשפטים והתאהבתי במקצוע, הייתי שופטת וזה אחד התפקידים הכי בודדים.

מה שהכי ריגש אותי הזכות שניתנה לי להדליק משואה ביום העצמאות ה-62.

אני מזדהה לחלוטין עם בעיות המדינה שהן נוגעות לי אישית ואני חיה אותן יום יום.