אילנה דיין

אילנה ילידת ארגנטינה, ד"ר למשפטים, כאשר הגיעה לארץ היתה בת שש, חזרה לארגנטינה בשנת 2005, ואחרי 35 שנים, חזרתי לבית בו גדלתי, זה לא עשה לי כלום. מה נשאר מאילנה של ארגנטינה? כלום.

את העליה לארץ אני זוכרת כחוויה, באנו למקום שאליו רצינו להגיע, אחרי מעון העולים עברנו לשכונה ביד אליהו.

כאשר הייתי בכיתה י"א נבחרתי למשלחת של משרד החוץ, נשלחו שביעיסטים בזוגות לארצות-הברית לדבר על ישראל.

מצאתי את עצמי במרכז קהילתי יהודי בקווינס, עם כל השבעים חברה שהיו הרגשתי מאד לבד, כולם נדמו לי כצפוניים עשירים, ואני הרגשתי המסכנה מדרום תל-אביב. ואז פתאום ברמקול קוראים לי, ייש פה מכתב בשבילך, שבועיים לפני שנסענו אימי ביררה את הכתובת וכתבה לי, אמא יודעת בתחושותיה לפניך איך תרגישי מה תחשבי ומה תרצי, האדם החשוב לי ביותר היא אימי, היא חיה את החיים שלה דרכנו, עוטפת ומחבקת בחיבוק ענק, היא הרבה יותר מאמא וסבתא.

כאשר שואלים אותי אם אני פרפקציוניסטית אינני יודעת לענות, מה שאני יודעת אני יושבת במהלך הלילה כדי לכתוב טקסט, אז עולה השחר ואני אעבוד עד שהעסק הזה יהיה מוכן. כאשר הטל' מצלצל זה יכול להיות בארבע לפנות בוקר, בואי יש מישהו שמחכה לך עם סיפור גדול, לא משנה לאן ואיפה אני באה.

יש בקרים שאני מתעוררת ואוחז בי פחד, אני מדברת עם עצמי, את נשואה מאושרת, יש לך שלושה ילדים עבודה נהדרת ממה את מודאגת? אינני יודעת ממה נובע הפחד הזה. אני מפחדת להיכשל, מפחדת שכל זה ייגמר, כולנו נכשלים מדי פעם   ומתמודדים עם זה, אני לא מתכוונת למשהו שטיפה פחות מצליח,

 אני מדברת על נפילה על התרסקות על משהו שקשה לקום ממנו והוא מטביע איזו כוויה, וזה לא דווקא בחיים המקצועיים, למשל פחד מהתרפקות של המשפחה, שחס וחלילה יקרה משהו לאחד הילדים. כאשר אני עושה כתבה בנושא זה זה אחד הדברים שלא עוזבים אותי.

ישנה חרדה מסוג אחר, מתי ההונאה תיחשף? יש לי חברות  מצליחניות  שמסתובבות עם התחושה, כאילו כל הסביבה של עוד רגע תחשוף את הבלוף, מה שגברים אינם חשים כלל, בניהם גברים הרבה פחות מצליחים מבריקים הרבה פחות אינטלגנטיים לא עולה בדעתם שהם טיפסו מדרגה מעל מה שמגיע להם, מה זאת אומרת מגיע לי.

לשם סיכום אני רוצה לדבר על אושר, כאשר נסעתי לתת הרצאה לקהל יהודי בסן-פרנסיסקו, סיפרתי להם על הפרדוקס של החיים שלנו, מדינה שחשוב לה להיות דמוקרטית והיא נלחמת על חייה, הרגשתי שעשיתי להם משהו, כאשר סיימתי הם עמדו על הרגליים ומחאו כפיים שעה ארוכה, זה היה רגע אחר של אושר, כאשר חזרנו הביתה כעבור עשרה ימים, הילדים התפרקו עלי לחצו ומחצו בחיבוקים ונשיקות, זה היה רגע של אושר מסוג אחר.