דורון אלמוג

דורון הוא אלוף במילואים, יו"ר עלה נגב נחלת ערן.

מתן וילנאי שהיה בזמנו מפקד חטיבת הצנחנים, רצה למנות אותו למפקד הסיירת, בשנת 1975, שנתיים אחרי יום כיפור, כאשר הוא בן למשפחה שכולה. הוא אמר זה התפקיד המסוכן ביותר בחטיבה, ואם יקרה לך משהו איך אתייצב בפני הוריך? אמרתי לו לך דבר איתם עכשיו. אבא אמר אם בכל משפחה שכולה הילדים האחרים שאמורים להתגייס יאמרו לא הולכים לקרבי, אנחנו לא נשרוד כאן. אמא אמרה אם אתה חושה שהוא מתאים אל תהסס, תעצומות הנפש שלהם היו אדירות.

אחי נהרג במלחמת יום כיפור, הייתי מטורף מכאב, זוכר שהלכתי לחוף פלמחים לבד, חוף שערן ואני מאד אהבנו , רצתי על החוף וצרחתי את שמו בכל הכח כאילו ציפיתי שהוא יופיע, היה בי זעם נורא, היתה גם תחושה לא רציונלית שהייתי צריך להיות לידו לחלץ אותו , הייתי מלא כאב ותסכול עצום.

המון שירים שכתבתי המוטיב שאני צריך לחלץ אותו נמצא כמעט בכולם.

ערן בני נולד עם פיגור עמוק, אני חושב שהמקום הראשון שאנשים לוקחים את עצמם זה פגיעה באגו, העימות עם המציאות שיש לך בן שלא יממש את עצמו,

עד היום בכפר שאנחנו בונים בנגב ב"עלה נגב" היום נחלת ערן ע"ש ערן בננו, רב ההורים כשישים אחוז מהם אינם מגיעים, הם מנתקים מגע, את הכאב כולם לוקחים  גם כאלה שאינם מקיימים איזהשהו קשר, לוקחים את הכאב עד היום האחרון.

שנים רעייתי ואני שוחחנו ביננו, בשביל מי לחיות עבור מי? ולמה?  הייתי אומר לה תראי הוא ילד מאושר, הוא צוחק, יש בו הנאה ממה שהוא עושה. אנחנו רואים את הילדים  כממשיכי דרכנו, הם סיבת הדברים והמשמעות העמוקה.

אני אומר שערן היה הפרופסור של חיי, הילד הזה מוציא ממני כוחות על אנושיים. כל אחד מהקרבות שעברתי ועברתי עשרות אולי מאות בשירות הצבאי מתגמדים לעומת הקרב לגדל את ערן. הוא אוצר אבא אתה כזה מוצלח, לך בכל הכח כדי לעצב לי איזשהו עולם  שיש בו תקווה.

מכיוון שלחינוך המיוחד במדינת ישראל מגיל עשרים ואחת אין מענה, החלטנו להקים את המקום, חשבנו שהוא יאריך ימים יותר מאתנו, הוא הלך לגור שם ואחרי שנה נפטר ממחלה קשה.

הוא חסר לי מאד במיוחד כאשר אני מגיע לכפר, פעם בשבוע אני מגיע לכפר, כאשר הייתי לבקר אותו, היתה לו מין ריצה מפוזרת, בצנחנים קראנו לזה רץ בתפזורת, עם הידיים מתנפנפות לצדדים, ומעניק לי חיבור שרק הוא ידע להעניק, והיה נשאר מחובק חצי דקה, החיבוק חסר לי, אגב לא מעט ילדים בכפר קוראים לי אבא, שזה דבר מדהים, ביני לבינם יש איזשהו קשר שלדעתי הידע האנושי לא יכול לפרש אותו.

אתה לא מתנתק אף פעם מהמשקעים העמוקים מהמכאובים מהאובדן, זה תמיד אתך אבל אני אופטימי מטבעי ומנסה להסתכל קדימה, הכאב תמיד איתנו אבל הסבל הוא בחירה, ליצור איזשהי עשייה שמפעמת בתוכנו לוקחת אותנו קדימה ונותנת לנו ברק בעיניים וחיוך גדול.