אורי אבנרי

נאמר עלי הכל,עוכר ישראל פרובוקטור אוייב העם חתרן קומוניסטי, כאשר נשאל אם הוא אוהב את זה, ענה   בצורה פרוורסית זה יוצר אפילו גאווה מין יהירות, שבגילי מתפרסמ עלי דברים של שנאה קיצחונית, פעמים רבות שאלתי את עצמי מנין נובעת שנאה זו? כולל ההתנקשויות בחיי.

עוד לפני קום המדינה בשנת 45-46 תמיד באתי עם השקפת עולם מנוגדת טוטאלית לקונצנזוס הלאומי, מכיוון שאתה מערער את בטחונם של בני האדם את הבטחון העצמי, משם נובעת השנאה.

תמיד כאשר שואלים אותי מה המקצוע שלי, כותבים עתונאי   או חבר כנסת לשעבר גם פעיל שלום, אני מגדיר את עצמי כפועל תודעה, המקצוע שלי הוא לשנות את התודעה, כאן ישנה התנגשות עמוקה. אני נונקונפורמיסט מלידה, אינני זוכר משהו מיוחד        שהפך אותי לכזה, הייתי ילד מאד רך, עדין, קורא ספרים ופתאום הפכתי לאדם לא כל כך רך זה בא לידי ביטוי גם בשנוי השם, נולדתי בתור הלמוט אוסטרמן, הילד הזה הופך לאורי אבנרי לוחם במלחמת העצמאות ומשתתף בהרבה קרבות, הופך להיות הרבה יותר מחוספס וקשוח.

בהחלט הייתי מודע לזה, הפכתי לאדם אחר תוך זמן קצר, כאשר הגענו לארץ הייתי בן עשר וכמה ימים, מחקתי לגמרי מהתודעה את כל עשר השנים  הראשונות שלי מגרמניה, אני לא חושב שאני היחיד, אני חושב שרבים בני גילי רצינו להיות שייכים, רצינו כמו שקראו לזה להיות צברים, בגיל 15-16 החלטתי החלטה מודעת לעצב את עצמי כפי שאני רוצה להיות, לא להיות ידל רגשני, להיות מעשי, לא לפחד, לא להפגין רגשות כלפי חוץ, כמו שהגבר הישראלי הצבר צריך להיות, כאשר אתה משנה את עצמך, אתה הופך להיות נטול רגש, איך יודע היכן להיעצר

הצבר אינו בוכה גם כאשר חברו הקרוב נופל, כך רצינו להיות הסמל מבחינה זו היה דן בן אמוץ ששמו האמיתי היה מוישה תהילימזנגער שהיה ילד פליט מפולין, שנים לא ידענו את זה מבחינתנו הוא היה הצבר האולטימטיבי, זאת היתה התחזות כולנו התחזינו.

הדמות המשמעותית בעיני היתה רעייתי רחל אשר נפטרה, היינו צמודים במשך חמישים ושמונה שנים, היינו הפכים היא היתה מין השלמה שלי, היתה לה אמפטיה בכמויות ענקיות, עד היום לא מצאתי אדם שני כזה. היו לנו גם ויכוחים אין סופיים, כשראינו בטלויזיה חיילים נופלים איש לזרועות רעהו ומתחילים לבכות , אותי זה ממש דוחה, היא היתה אומרת מה רתה רוצה, זה טבעי זה אנושי.

החלטנו לא להביא ילדים מתוך בחירה, לא היה לנו זמן היינו צריכים לוותר על הרבה מאד דברים, מוקדם הערכנו שאם היינו עושים ילדים, לא היינו מקדישים הרבה זמן הבנו את האחריות  העצומה לגדל ילד. היא חסרה לי מאד, אני מתאר לעצמי שאתגבר, אך קשה לי מאד כל פרט בדירה מזכיר לי אותה כאשר קורים לי דברים, התגובה האוטומטית אני חייב לספר לרחל ואז אני נזכר שאין למי לספר.

כאשר הוא נשאל כשאתה  מסתכל קדימה מה אתה רוצה לעשות עוד? המון דברים אני פעיל בגוש שלום הייתי ונשארתי, אעשה כל מה שאני יכול כדי להציל את המדינה הזאת אשר הולכת בעיניים פקוחות אך עצומות, אם היא תמשיך כך חבל על כל המאמץ שהשקענו..